מושג התיוג
בשולי הדיון על גן שפתי או קלינאית תקשורת....עולה מושג התיוג.
ישנם הורים שמאד חוששים להביא ילדם לגן שפתי,או לכתה קטנה שבה לומדים לקויי למידה, או כתה קטנה שלומדים בה ילדים עם קושי רגשי ,או כתה קטנה שלומדים בה ילדים עם קשיי תקשורת ברמת ארגון גבוהה יחסית....ומתייחסים למסקנות ועדת השמה שממליצה על פתרונות אלה ככאלה שיש להילחם בהם עד חורמה ,זאת על מנת שהילד שלהם חלילה "לא יתוייג".
כמובן שכל מקרה לגופו.
אבל אני רוצה לומר שכאשר המסגרת של החינוך- המיוחד- בתוך- החינוך- הרגיל כן מתאימה לילד מבחינת יכולותיו וכישוריו-לילד עצמו יש כמו אנחת רווחה. הוא מרגיש שהוא הגיע למקום מתאים ומכיל.
צריך להבין שהכתה הרגילה היא על פי רב בית חרושת להשגים ולציונים. על המורים מוטל להעביר כמות נכבדה של חומר בזמן מוגבל. מספר הילדים בכתה הרגילה מקשה מאד על התייחסות אינדיבידואלית.בו בזמן המורות היותר סבלניות וערות לקצב של התלמיד היחיד משובצות לכתות הקטנות,הן והסייעות שלהן. האוירה היא אוירה של טיפוח היחיד,וברגע שנראה שהילד כן יכול להמשיך הלאה -נשקלת מסגרת משלבת-למודים חלקיים גם בכתות הרגילות,עד לשילוב מלא בכתה הרגילה.
היינו רוצים שהילד שלנו יהיה "כמו כולם". לא תמיד זה כך. לפעמים הצרכים הם אחרים. חשוב שלא נעשה שריר רק מתוך הפחד שלא יהיה כמו כולם. חשוב שהשיקול הראשוני יהיה מענה מדוייק על צרכי הילד.
צריך לזכור שילד שהולך לכתה רגילה שאינה מתאימה לו-חווייתו ביום -יום היא של "הכל מסביב לא מובן".וככל שמתקדמים "בריצה" בחומר הנלמד-הצלילים נדמים בעיני ילד מתקשה יותר ויותר לסינית...תורכית...אשורית עתיקה.חבל על הילד שרק בשביל מראית העיין,ומה יחשבו בני הדודים ,לא יהנה ממסגרת שהכי מתאימה לו. הכתות הקטנות הן הכי חינוך פרטי בתוך המערכת הרגילה.[כולל חבר אנשי הטיפול שנילוים לכתות אלה ותומכים בילדים תחת כותרות שונות].
עצה קונקרטית- אם יש המלצה על מסגרת מיוחדת,כדאי לשאול חוות דעת שניה אצל איש מקצוע,כלומר לקחת את הילד למה שקרוי "הערכה",וזאת כדי להיות שלמים עם ההחלטה להפניה למסגרת המיוחדת או לחילופין עם החלטה על עירעור.
אני נזכרת עכשיו שהדרכתי מטפלת שעבדה עם ילד חמוד בכתה ב'. ברקע היתה אבחנה של ליקוי תקשורת והמלצה על כתה מתאימה. בשנה הראשונה לטיפול האמא היתה מאד מלחמתית."לא יקום ולא יהיה!". הילד שלה אהב מאד את המטפלת אך הלך לאיבוד בבית הספר. בין השנה הראשונה לשנה השניה לטיפול משהו קרה לאם ,בין השאר בעקבות פגישה עם מומחה.[שלה ושל הילד]. היא הסכימה
להעביר אל הכתה המיוחדת עם 8 תלמידים ומורה מעולה [פגשתי אותה.מיוחדת ומקסימה]. התוצאה היתה שהילד פרח הן בכתה והן בעבודה הטיפולית.
יש הרבה פעמים שימוש אוטומאטי במושג התיוג. זה מושג שבעיני בא מהרבה חרדה. כששמים אותו בצד ורואים נכוחה את צרכי הילד האמיתיים-בסוף כולם מרויחים.
בשולי הדיון על גן שפתי או קלינאית תקשורת....עולה מושג התיוג.
ישנם הורים שמאד חוששים להביא ילדם לגן שפתי,או לכתה קטנה שבה לומדים לקויי למידה, או כתה קטנה שלומדים בה ילדים עם קושי רגשי ,או כתה קטנה שלומדים בה ילדים עם קשיי תקשורת ברמת ארגון גבוהה יחסית....ומתייחסים למסקנות ועדת השמה שממליצה על פתרונות אלה ככאלה שיש להילחם בהם עד חורמה ,זאת על מנת שהילד שלהם חלילה "לא יתוייג".
כמובן שכל מקרה לגופו.
אבל אני רוצה לומר שכאשר המסגרת של החינוך- המיוחד- בתוך- החינוך- הרגיל כן מתאימה לילד מבחינת יכולותיו וכישוריו-לילד עצמו יש כמו אנחת רווחה. הוא מרגיש שהוא הגיע למקום מתאים ומכיל.
צריך להבין שהכתה הרגילה היא על פי רב בית חרושת להשגים ולציונים. על המורים מוטל להעביר כמות נכבדה של חומר בזמן מוגבל. מספר הילדים בכתה הרגילה מקשה מאד על התייחסות אינדיבידואלית.בו בזמן המורות היותר סבלניות וערות לקצב של התלמיד היחיד משובצות לכתות הקטנות,הן והסייעות שלהן. האוירה היא אוירה של טיפוח היחיד,וברגע שנראה שהילד כן יכול להמשיך הלאה -נשקלת מסגרת משלבת-למודים חלקיים גם בכתות הרגילות,עד לשילוב מלא בכתה הרגילה.
היינו רוצים שהילד שלנו יהיה "כמו כולם". לא תמיד זה כך. לפעמים הצרכים הם אחרים. חשוב שלא נעשה שריר רק מתוך הפחד שלא יהיה כמו כולם. חשוב שהשיקול הראשוני יהיה מענה מדוייק על צרכי הילד.
צריך לזכור שילד שהולך לכתה רגילה שאינה מתאימה לו-חווייתו ביום -יום היא של "הכל מסביב לא מובן".וככל שמתקדמים "בריצה" בחומר הנלמד-הצלילים נדמים בעיני ילד מתקשה יותר ויותר לסינית...תורכית...אשורית עתיקה.חבל על הילד שרק בשביל מראית העיין,ומה יחשבו בני הדודים ,לא יהנה ממסגרת שהכי מתאימה לו. הכתות הקטנות הן הכי חינוך פרטי בתוך המערכת הרגילה.[כולל חבר אנשי הטיפול שנילוים לכתות אלה ותומכים בילדים תחת כותרות שונות].
עצה קונקרטית- אם יש המלצה על מסגרת מיוחדת,כדאי לשאול חוות דעת שניה אצל איש מקצוע,כלומר לקחת את הילד למה שקרוי "הערכה",וזאת כדי להיות שלמים עם ההחלטה להפניה למסגרת המיוחדת או לחילופין עם החלטה על עירעור.
אני נזכרת עכשיו שהדרכתי מטפלת שעבדה עם ילד חמוד בכתה ב'. ברקע היתה אבחנה של ליקוי תקשורת והמלצה על כתה מתאימה. בשנה הראשונה לטיפול האמא היתה מאד מלחמתית."לא יקום ולא יהיה!". הילד שלה אהב מאד את המטפלת אך הלך לאיבוד בבית הספר. בין השנה הראשונה לשנה השניה לטיפול משהו קרה לאם ,בין השאר בעקבות פגישה עם מומחה.[שלה ושל הילד]. היא הסכימה
להעביר אל הכתה המיוחדת עם 8 תלמידים ומורה מעולה [פגשתי אותה.מיוחדת ומקסימה]. התוצאה היתה שהילד פרח הן בכתה והן בעבודה הטיפולית.
יש הרבה פעמים שימוש אוטומאטי במושג התיוג. זה מושג שבעיני בא מהרבה חרדה. כששמים אותו בצד ורואים נכוחה את צרכי הילד האמיתיים-בסוף כולם מרויחים.
