מותו של אבי
שלום רב
לפני כשבוע וחצי אבי נפטר. אני כל כך מסובכת עם הרגשות של עצמי שאני לא מבינה אותי. אבי היה חולה סרטן במשך כחצי שנה , אותו ליוונו רבות וטיפלנו בו במסירות אין קיץ יומם וליל. רק מי שהיה עם חולה סרטן מבין את הכאב והחוסר אונים שחשים.אולי שמעתי שהרופאים אומרים שזה סופני אבל לא האמנתי., או יותר נכון לא רציתי להאמין. הייתי עם אבי עם כל משפחתי עד נשימתו האחרונה, בבית הורי כי שם רצינו שיהיה ולא הסכמנו בשום פנים ואופן לשים אותו בהוספיס . יש לציין שאנני ילדה ואני כבת 29 , אך אני מרגישה כמו ילדה קטנה שלא מבינה מה קורה סביבה כל כך מבולבלת . באותו רגע שאבי נשם את נשימתו האחרונה פחות או יותר הבנו מה קרה וההלוויה הייתה מאוד קשה אך בשבעה עצמה היינו כולנו מנותקים רגשית, לא בכיתי כלל כי לא הרגשתי בחיסרון של אבי הרגשתי שהוא כל הזמן איתי ואנחנו סתם בסוג של מפגש חברתי שלא ברור מהו. מרוב שלא הבנתי מה עובר עליי שאלתי הרבה שאלות למה אני לא בוכה ולמה לא כואב לי וכולם אמרו אחרי השבעה תקלטו את המצב ותבינו שהוא איננו. אז עברה השבעה וכלום פה ושם דמעות אך אני לא מרגישה שהוא לא פה. אני כועסת על עצמי איך ייתכן אבי הבנאדם הכי קרוב אליי,נשמתי ,כל חיי ,איך אני לא מתענה ? איך שאני לא בוכה יומם וליל. חוץ מלישון בערך 20 שעות ביום ולאכול אני לא עושה כלום, לא רואה את המשך חיי את המשמעות הכול כל כך ריק בפנים שפשוט אין בי רגש עוד.אני מפחדת מהרגע שאני אקלוט שבאמת לעולם לא אראה שוב את אבי , ומצד שני מפחדת לא לחוש כלום על מות אבי. איך אפשר להתמודד? מתי באמת אבין שאבי לא פה ולא יחזור? אולי זה יקח שנה שנתיים, הרי זה לא נתפס. אשמח לתשובה
שלום רב
לפני כשבוע וחצי אבי נפטר. אני כל כך מסובכת עם הרגשות של עצמי שאני לא מבינה אותי. אבי היה חולה סרטן במשך כחצי שנה , אותו ליוונו רבות וטיפלנו בו במסירות אין קיץ יומם וליל. רק מי שהיה עם חולה סרטן מבין את הכאב והחוסר אונים שחשים.אולי שמעתי שהרופאים אומרים שזה סופני אבל לא האמנתי., או יותר נכון לא רציתי להאמין. הייתי עם אבי עם כל משפחתי עד נשימתו האחרונה, בבית הורי כי שם רצינו שיהיה ולא הסכמנו בשום פנים ואופן לשים אותו בהוספיס . יש לציין שאנני ילדה ואני כבת 29 , אך אני מרגישה כמו ילדה קטנה שלא מבינה מה קורה סביבה כל כך מבולבלת . באותו רגע שאבי נשם את נשימתו האחרונה פחות או יותר הבנו מה קרה וההלוויה הייתה מאוד קשה אך בשבעה עצמה היינו כולנו מנותקים רגשית, לא בכיתי כלל כי לא הרגשתי בחיסרון של אבי הרגשתי שהוא כל הזמן איתי ואנחנו סתם בסוג של מפגש חברתי שלא ברור מהו. מרוב שלא הבנתי מה עובר עליי שאלתי הרבה שאלות למה אני לא בוכה ולמה לא כואב לי וכולם אמרו אחרי השבעה תקלטו את המצב ותבינו שהוא איננו. אז עברה השבעה וכלום פה ושם דמעות אך אני לא מרגישה שהוא לא פה. אני כועסת על עצמי איך ייתכן אבי הבנאדם הכי קרוב אליי,נשמתי ,כל חיי ,איך אני לא מתענה ? איך שאני לא בוכה יומם וליל. חוץ מלישון בערך 20 שעות ביום ולאכול אני לא עושה כלום, לא רואה את המשך חיי את המשמעות הכול כל כך ריק בפנים שפשוט אין בי רגש עוד.אני מפחדת מהרגע שאני אקלוט שבאמת לעולם לא אראה שוב את אבי , ומצד שני מפחדת לא לחוש כלום על מות אבי. איך אפשר להתמודד? מתי באמת אבין שאבי לא פה ולא יחזור? אולי זה יקח שנה שנתיים, הרי זה לא נתפס. אשמח לתשובה
פגשתי פיסית, וגם וירטואלית כאן בתפוז, הרבה בחורות שמתמודדות עם זה, גם לאקסית שלי הראשונה,
