מותר לבכות לכם קצת?

מותר לבכות לכם קצת?

נו טוב,לא שואלת פשוט מתחילה להתבכיין
היום הבן האמצעי שלי היה אמור ללכת עם אביו להרשם לתיכון. למה עכשיו? כי ככה בא לו,ברגע האחרון (ברוך השם כיתה י"ב,סוף סוף). האבא כוכב עולה,התקשר רבע שעה לפני השעה האמורהוכהרגלו בקודש התבכיין על מר גורלו (יש לי לחצים בחזה,רק מעניין למה תמיד לוחץ לו כשזה מגיע לילדים
). ואיך מרגיש הילד? חרא!!!! ועל מי הכי נח לשפוך הכל? על אמא כמובן אמא שמתמודדת יום יום עם הכל אמא שכשכל המערכת פסקה - חינוך מיוחד,נלחמה עד כלות ולבסוף הוכיחה לכל העולם שהילד פשוט דיסלקט. אמא שכשאבא צעק עליו שאין לו בעיה - הוא סתם דפוק,שמן ומפגר עטפה בחיבוק (אח אם רק הייתם יודעים איזה ילד מקסים,חתיך וחכם...). אמא שלפני שנה מחתה דמעות כשקיבל תעודת הצטיינות בלימודים ועבר שתי בגרויות בציונים מעולים. אמא שמי שרק יעז לפגוע בו עומדת על שתי רגליים אחוריות ושולפת ציפורניים. ונכון,הוא ילד נפלא,עוזר בבית,עומד לצד אמא כשהיא צרכה אותו.ילד שלא רבים מבני גילו עושים את מה שהוא עושה ובכל זאת היום הכי קל היה להוציא על אמא את התסכול. ואמא? אמא איבדה את כל סבלנותה. אני בושה בעצמי איך שכחתי את סובלנותי,את ההבנה מאיין כל זה בא ו... התפרצתי. התפרצתי ,כמו שלא עשיתי מעולם,הוא פגע בי ואני לא הצלחתי להתעלות על הפגיעה והתנהגתי בצורה שמעוררת בושה. ועכשיו? הלב בוכה,העיניים דומעות,קשה. נאמרו דברים כואבים,מילים שיצאו מהקשרן,אמנם זוכרת את מילותיו שפגעו בי כמו סכינים,אך ודאי גם אני לא הייתי שה תמים. כל כך מצטערת על כך
והוא? הלך לאבא אבא,שלא גידל אותו,אבא שמתנער כל הזמן מאחריות,אבא שדיכא אותו כל חייו ואני זו שעבדה להעלות לו את הדימוי העצמי. אז עכשיו זה כואב,יודעת כי לא נעבור לסדר היום,יודעת שדרושה לנו שיחה מלב אל לב,אך בינתיים הוא לא כאן,ואני כל כך רוצה לחבק ולומר - מצטערת אך אין לי למי...
 

m i c h a l i

New member
ניצת יקרה....

הצלחת לרגש אותי עד דמעות... לא מפני שהסיפור מוכר לי עם בתי...היא עדיין קטנה... דווקא רציתי לומר משהו כבת... שגם אצלי היו חילופי מילים והאשמות קשות לאורך שנים כשכל מה שהיה צריך כדי לרפא היה לתת יום אחד של רגיעה ואח"כ הרבה ימים של שיחות ואהבה. בנך הוא בוגר, העדת כי אינו טיפש ואף מקסים. אני בטוחה שהוא יודע את האמת בכללותה... מי עמד לצידו ברגעיו הקשים, מי נותן לו מילה חמה... חיבוק אוהב... הכל עדיין תקף! רק לא לשקוע למערבולת של כעסים או חלילה "ברוגז" ממושך... לי ולאמי זה עלה ביוקר... ובכלל בכלל לא שווה את זה... אם רק הייתי יודעת את זה היום... חיבוקים חמים לחיזוק בשבילך יקירתי... בתקווה שהכל יסתדר מיכל
 
ניצת נשמה, את אימא נהדרת, והוא יודע

אני מכירה את הכאב הזה שלך, והתמונות הפרטיות מחיי שלי, עברו לי לנגד העיניים כשקראתי את מילותייך אבל, חשוב שתזכרי את מה שאני עומדת לומר לך: כשילד לא בטוח שאוהבים אותו כמו שהוא, הוא מתאמץ להיות את מה שמצפים ממנו. כשילד חי באהבה ובקבלה, הוא מרשה לעצמו לשפוך את הכאב שלו - במקום הבטוח הוא י ו ד ע שאת אוהבת אותו הוא י ו ד ע שאת תהיי שם מחר עם חיבוק, נשיקה ומילה טובה הוא י ו ד ע שאת והוא יכולים לסדר את הדברים אח"כ אין לו את זה עם אבא שלו אז... את בסך הכל אנושית (סליחה שככה ניפצתי לך את האשליה שאת לא) ומותר לך, לפחות לפעמים, להתפרק, לא להיות בשליטה לומר: כואב לי, אני נעלבת, אני לא יכולה יותר מותר לך!! אנחנו (אני לפחות) אוהבים אותך, ומרשים לך להתבכיין לנו כרגע, שולחת לך
גדול תני לזה כמה ימים, הכל יסתדר
 
מיכלי ונאווה ../images/Emo24.gif

תודה לכן מקסימות נאווה ,אני חייבת לומר כי קראתי את דברייך והדמעות זלגו להן, גם עכשיו ואת כל כך צודקת - הוא אכן יודע! עכשיו,אנחנו כבר אחרי שיחה... אבא שלו החזיר אותו לכאן,הוא הרי צריך לצאת לבילוייו... לי אישית הוא עשה טובה. הילד נכנס וכמובן שברכתי אותו לשלום,הוא הראה לי מה קיבל מאביו (מכנסיים ונעליים,זה הדבר היחיד שהוא יודע לתת). אחר כך ביקשתי ממנו שישב,שכדאי שנדבר. אמרתי את הצד שלי,את מה שהקפיץ אותי וגרם לי להתנהג כמו שהתנהגתי, גם ביקשתי סליחה על שניסחפתי. הוא אמר את שלו "אמא,הרי אמרתי לך לא להתייחס אלי שאני כועס. מה את חושבת שלקחתי ברצינות את ההתנהגות שלך? תשאלי אפילו את X מה אמרתי לו שירדתי למטה,אמרתי לו שאת האמא הכי טובה בעולם" אז אני לא האמא הכי טובה בעולם,אבל אני האמא הכי טובה שיש לו,האמא הכי טובה שאני יכולה להיות.והכי חשוב איך אמרת נאווה? אני בן אדם. אח איזה כיף שאנחנו כבר אחרי (עד הפעם הבאה...)
 

העקשנית

New member
ניצת-איזה כייף| לי שקראתי הכל כשאתם

כבר אחרי? דווקא אני התרגשתי ממה שכתבת בסוף, על מה שהוא אמר לך.... מה את חושבת שלקחתי ברצינות......וגם זה שהוא אמר לך לא להתייחס כשהוא כועס-זה בדיוק מה שהבת שלי הגדולה תמיד אומרת לי... בדיוק! וגם אתגובה שלך כלכך הזכירה לי את עצמי..כולל החששות שלך-של מה יהיה?? ואת יודעת מה-כתבת שאבא שלו הלך לבלות? וזה אולי עוד צובט לך קצת??? אז שתדעי-שאת רק מרוויחה מזה, כי את מרויחה את הילדים שלך, ואין לך מושג כמה שזה חשוב...... כשאת רוצה לצאת-את צריכה לקחת ביביסיטר, או שכבר לא, כלאמר-האם הבן מוכן לשמור על הקטנה?האם היא יכולה להשאר לבד? בכל זאת עדיין קטנה? ועכשיו-כשעברתם לסביבה חדשה?
אז מתי אפשר לבוא לבקר אצלכם? אנחנו די קרובות, ועוד מעט אהיה שם כל בוקר. תעני לי במסר אם את רוצה. ועד איזו שעה אפשר להתקשר אלייך בלילה?
 

ophra

New member
יקירתי....

רק חזרתי מהעדרות של כמה ימים (ושל יותר מזה מכאן...) הצצתי רק בשביל לראות מה העניינים ולא יכולתי שלא להגיב..... את בטח כבר רגועה יומיים אחרי בטח כבר הספקת לדבר איתו להרגיע את שניכם אבל רוצה להגיד לך מה שבטח עכשיו את כבר שוב יודעת לבד את אמא נפלאה!!! לא צריך הוכחות בשביל זה אבל לך יש כאלה מלוא החופן אם מישהו היה שם לי שקל על כל פעם ש"נבחתי" על הילדים שלא באשמתם ולא בצדק כבר הייתי קונה אוטו... (טוב, לא משהו חדש, אולי איזה טרנטה...) זה קורה לכולנו אנחנו אמהות אבל גם בני אדם אני יודעת שצרת רבים היא לפעמים נחמה לט... אבל אולי בכל זאת זה עוזר לדעת שאת לא לבד בעניין הזה של לטעות שמעתי שזה אוניברסלי אפילו...
מקווה ומאמינה שאת יותר בטוב... (כמעט) יומולדת שמח יקירתי!!!
 
עפרה

את כאן!!!!
כן,כן אני כבר רגועה לחלוטין, למעשה זה נגמר באותו הערב,מאוחר יותר, רק הבעיה,הפאק הגדול שלי ובכלל של כולנו כנראה שאנחנו מרגישות צורך להיות מושלמות עבורם. יצא לי לשמוע משפט בנאלי לחלוטין שאמר אב לבנו ברחוב, האמת,ברגע הראשון התפעלתי,אבל שניה אחרי כן פתאום חשבתי לעצמי, ראבק מה זה? אנחנו כל כך לא אמיתיים איתם לפעמים,כאלה פלצנים, כל כך מנסים להיות על אנושיים למה בעצם? אולי איבדנו קצת את האוטנתיות? דילמה. מצד אחד אנחנו רוצים שידעו לבטא רגשות,לומר מה כואב,שידעו להוציא ומצד שני ,אנו עצמנו כובשים את כאבנו... כאילו ואנחנו אומרים להם - תשמעו ח´ברה לאהוב,לשמוח,להיות מאושר - זה בסדר. לכאוב,לשנוא,לכעוס זה כבר לא יפה. זו התנהגות לא נאותה. מעניין. הייתי מנסה לפתח את המחשבה ... נאווה
שומעת? מה את אומרת? ובכלל כולכם שם , לי זה נשמע מעניין.
 
שומעת, ניצת, שומעת!!!

כילדים אנחנו מנסים לרצות את הורינו כהורים, את ילדינו למעשה, הילד/ה הקטן/ה שבנו רוצה אישור שאני בסדר, שאוהבים אותי מוכר, כואב, אבסורדי וכל כך, כל כך מהמציאות של כולנו
 
אז איך משנים אותו?

את הילד הקטן הזה? ככל שחושבת על זה יותר קשה לי יותר, שהרי בעצם כנראה שתמיד כשאנו גדלים ,יש לנו (ואח"כ להם),שדים שצריך לגרש...
 
חחחחחחח - טיפולים, סדנאות ../images/Emo6.gif

זה כדי שסוף סוף תהייה לי פרנסה, מה חשבת? ובנימה רצינית יותר: זה מה שאני עושה בעבודתי: מטפלת בילד הפנימי זה מדהים אותי כל פעם מחדש - לגלות אותם הכי חשוב זה לחבק אותו ולתת לו את ההגנה שחסר אז... ולאהוב אותו היום, ללא תנאי ולהבטיח לו שיהיה בסדר ושלעולם תהיו איתו ולהיות איתו = לזכור, לתת לו תשומי ואהבה בקיצור, זה בסדר להיות אנושי
 
דוקא בגלל

שזה מה שגם אני עושה בעבודתי עולות לי המחשבות הללו... בחייך נאווה ,כבר נמצא תחום אחר
זה העניין בדיוק הרי,שכהורים אנחנו לעיתים לא אנושיים,מאבדים את האוטנטיות שלנו חת כובע ההורה,זו הדילמה. כנראה שאמשיך להתחבט בה. מעניין אם אמצא תשובה
 

ophra

New member
במקרה שלי...

הפרנסה באה ממקום אחר אבל אני יכולה להגיד שזה אחד העיסוקים המרכזיים בחיי יותר מהמקצוע...
לדעתי נאווה התפקיד שלנו כהורים הוא לגרום לילדים לגדול בלי הצורך לרצות אותנו אבל נקיים לחלוטין ממנו להיות נאמנים לעצמם לרצונות שלהם, להעדפות שלהם, לרגשות שלהם (מכל הסוגים) למדתי שכדי להגיע לזה כל שצריך לעשות הוא להעניק אהבה ועוד אהבה כזו אמיתית, באמת ללא תנאים וללא גבולות בלי קשר להתנהגות (של הילד) בלי קשר להעדפות או לכשרונות שלו אני מאד גאה בכשרונות של ילדי אבל עושה הפרדה ברורה בין הגאווה הזו ובין האהבה שלי אליהם. ולניצת - בוודאי שכעס ורוגז הם רגשות לגיטימיים איתי, הגור הקטן, עכשיו בן 3 וחצי, מהר מאד ובתדירות גבוהה יחסית מגיע למצבי כעס אנחנו לומדים עכשיו (ביחד..
) שמותר לכעוס מותר ורצוי אפילו להוציא את הכעס ואפשר גם ללמוד איך להוציא אותו ולהמשיך הלאה כי בסופו של דבר לא נעים להיות כועס הרבה זמן... הוא לומד (לאט לאט) לא להרביץ לי או לאח שלו אלא לכריות ולספות...
ובעיקר הוא לומד לעבור לעניין אחר ולעזוב את הכעס היכן שהוציא אותו... ואני....?
אני גם לומדת לעשות דברים אחרים... (אוי כמה כעסתי לפני חמש דקות.... ) סופשבוע נעים
 
עפרה, הלוואי!!!

אבל לצערי, יש רצוי ויש מצוי ועם כל המודעות שלנו, הילד הפנימי שבנו, על כל כאביו וחסכיו הוא זה שמכתיב מה באמת קורה לדעתי, החוויה שניצת סיפרה עליה, התיסכול שיש לנו כשהתוצאות אינן כפי שהיינו רוצים, נובעים מהפער בין הילד הפנימי שבנו, לבין האדם המודע שבתוכנו. אין צורך לעסוק בזה לפרנסה כדי לעבוד על עצמנו ברמה הזאת. איננו קדושים וחבל שאנחנו מנסים להיות "אתה בסדר כפי שאתה" זה מסר חשוב שמתפספס כשאנחנו מנסים להיות מושלמים בעצמנו. סופשבוע נפלא לכולם
 
למעלה