מאיה ורוני
New member
מותר קצת לקטר? ../images/Emo4.gif
רוני התחיל לעבוד בשעות אחר הצהרים, מה שמשאיר אותי עם שירי מהשעה 5 בה אני מגיעה הביתה ועד ל9 או 10 בלילה. סדר היום שלי די השתנה בעקבות העבודה של רוני. אני צריכה לחזור הביתה באוטובוס כיון שהרכב אצלו. אוטובוס משמעו יציאה מהעבודה רבע שעה לפני שבע השעות שלי (כולל שעת הנקה) ונסיעה של 50 דקות. כל זה היה נחסך בנסיעה ברכב שלוקחת 20 דקות. אבל לא על זה אני רוצה לקטר. אני מגיעה הביתה די מותשת אחרי יום עבודה ושירי דורשת , ובצדק , את תשומת הלב שלה. המטפלת לא יוצאת איתה מהבית כיוון שיש לה עוד כמה ילדים וגם מפני שהיא צריכה ללדת כל יום (עוד סיפור אבל בפעם אחרת) כך שאני מרגישה שחובתי להוציא את הילדה לאוויר הצח. אני עוזבת הכל ויוצאת. אבל לאן??? ישנם ימים בהם יש לי תוכניות או קניות ואז אני מטיילת לכיוון הסופר או החנות ושירי מבסוטה. אבל ימים אחרים, כמו אתמול למשל, שוטטתי בחוסר מעש למטה . עברנו לכאן לפני כחצי שנה ואני כמעט לא מכירה אנשים. אני אישה עובדת ועד עכשיו לא הזדקקתי לחברה, בעיקר שרוני היה חוזר הביתה איתי ביחד. גם אלה שאני כן מכירה , משכיבות את הילדים שלהם בשבע אחרי שהיו איתם יום שלם בחוץ , יוצא שאני די בודדה למרות היותי מוקפת גינות. המשפחה שלי גרה בעיר, מרחק של חצי שעה מכאן, אני מתחילה להתיאש, מרגישה כל כך לבד. אני יודעת שאני מגזימה, אבל התחושה הזיפתית הזאת של לטייל לבד, לחזור לבית ריק, לקלח את שירי ולהשכיב אותה לבד. נורא קשה לי, ואני לא מדברת על עזרה פיזית אלא בעיקר על חברה. אני מרגישה שהפתרון נמצא ממש לא רחוק ממני, שיום אחד אמצא אותו והכל יסתדר. כזכור, גם רכב אין לי והקניון הקרוב ביותר נמצא במרחק לא קטן. מה עושים?
רוני התחיל לעבוד בשעות אחר הצהרים, מה שמשאיר אותי עם שירי מהשעה 5 בה אני מגיעה הביתה ועד ל9 או 10 בלילה. סדר היום שלי די השתנה בעקבות העבודה של רוני. אני צריכה לחזור הביתה באוטובוס כיון שהרכב אצלו. אוטובוס משמעו יציאה מהעבודה רבע שעה לפני שבע השעות שלי (כולל שעת הנקה) ונסיעה של 50 דקות. כל זה היה נחסך בנסיעה ברכב שלוקחת 20 דקות. אבל לא על זה אני רוצה לקטר. אני מגיעה הביתה די מותשת אחרי יום עבודה ושירי דורשת , ובצדק , את תשומת הלב שלה. המטפלת לא יוצאת איתה מהבית כיוון שיש לה עוד כמה ילדים וגם מפני שהיא צריכה ללדת כל יום (עוד סיפור אבל בפעם אחרת) כך שאני מרגישה שחובתי להוציא את הילדה לאוויר הצח. אני עוזבת הכל ויוצאת. אבל לאן??? ישנם ימים בהם יש לי תוכניות או קניות ואז אני מטיילת לכיוון הסופר או החנות ושירי מבסוטה. אבל ימים אחרים, כמו אתמול למשל, שוטטתי בחוסר מעש למטה . עברנו לכאן לפני כחצי שנה ואני כמעט לא מכירה אנשים. אני אישה עובדת ועד עכשיו לא הזדקקתי לחברה, בעיקר שרוני היה חוזר הביתה איתי ביחד. גם אלה שאני כן מכירה , משכיבות את הילדים שלהם בשבע אחרי שהיו איתם יום שלם בחוץ , יוצא שאני די בודדה למרות היותי מוקפת גינות. המשפחה שלי גרה בעיר, מרחק של חצי שעה מכאן, אני מתחילה להתיאש, מרגישה כל כך לבד. אני יודעת שאני מגזימה, אבל התחושה הזיפתית הזאת של לטייל לבד, לחזור לבית ריק, לקלח את שירי ולהשכיב אותה לבד. נורא קשה לי, ואני לא מדברת על עזרה פיזית אלא בעיקר על חברה. אני מרגישה שהפתרון נמצא ממש לא רחוק ממני, שיום אחד אמצא אותו והכל יסתדר. כזכור, גם רכב אין לי והקניון הקרוב ביותר נמצא במרחק לא קטן. מה עושים?
