מו"נ ח"א פ"סג.

[הנבוך במבוך]

מו"נ ח"א פ"סג.

לקראת סוף הפרק,בו הרמב"ם עוסק בשם ה´ וכיצד יאמינו בני ישראל למשה כאשר הוא ימסור להם את שמו,אומר הרמב"ם: "והבטיחו שהם [שבעים זקנים] יבינומה שמסרתי לך וישמעו והוא ושמעו לקולך,לפיכך חזר ע"ה ואמר אמנם הם[וכאן בא החלק החשוב]יקבלו שיש שם אלוה מצוי בהוכחות הללו השכליות(!!!),אך מה תהא הראיה שלי שהאלוה הזה המצוי שלחני,לפיכך נמסר לו האות". א.נא להתייחס לקטע המודגש. ב.ה"אות" היא(לפי הרב קאפח)הפיכת המטה לתנין והיד ללבנה.מאי קא משמע לן?

 

[nun]

אני לא יודע האם זה עונה לך, אך

ההוכחות השכליות המדוברות הם ההוכחות לקיומו של מחוייב המציאות דהיינו אלוהים (המופרטות בתחילת חלק ב´ במו"נ). הרמב"ם מסביר בפרק שכאשר משה שואל את הקב"ה "ואמרו לי מה שמו" אין הוא מתכוון לשם של אלוהים אלא להוכחת מציאותו בקרב העם. הדרך להוכחת קיומו באה לידי ביטוי בהבנת השם "אהיה אשר אהיה" - אשר מציין לפי הרמב"ם את היות האל מחוייב המציאות, שכן בשם זה התואר זהה למתואר, דהיינו אין שניות של מהות ומציאות (עצם ומקרה) כמו שיש בעולם שהוא איננו מחויב המציאות, כל דבר שבעולם מציאותו היא דבר נוסף לעצמותו ואיננה מחוייבת אך האל מציאותו כלולה בעצמותו ועל כן היא מחוייבת (ועל כן אין מציאותו כמציאותנו - והוא "מצוי שלא במציאות"). ההוכחה היא שמתוך מציאות אפשרי המציאות שסביבנו אנו מגיעים אל קיומו של מחוייב המציאות (כפי שמתואר בקצרה בהלכות יסודי התורה). כל זה מספיק בכדי להוכיח לעם מציאות האל אך מדוע שיאמינו שמשה הוא שליחו? לשם כך הוא זקוק לסימן (אות) וזה הנס של המטה והפיכת היד ללבנה שהקב"ה מראה למשה - זה כבר יראה לעם שיש להם עסק עם מישהו רציני. הערתו של קאפח היא רק למי ששכח מהם הפסוקים שהרמב"ם מבאר כאן או ששכח על מה הוא מדבר, אין כאן איזו משמעות פרשנית עמוקה שהוא בא להשמיע לנו, שכן הרמב"ם מבאר את מהלך הדברים כפי שמופיעים בשמות ד´. זה עונה לך על השאלה?

 

[הנבוך במבוך]

לא בדיוק.

ההסבר שנתת ברור מהפרק עצמו אך שני דברים אינם ברורים לי. 1.האם תיתכן הוכחה שכלית למציאות ה´? 2.השאלה "מאי קא משמע לן?" לא היתה על הערתו של קאפח אלא על עניין האותות עצמו.הל´ יסודי התורה פ´ שמיני- א.משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי אותות יש בלבו דופי....אלא כל האותותשעשה משהבמדבר לפי הצורך עשאם.לא להביא ראיה על הנבואה. שתי המובאות האלה קצת קשות על שיטתו של הרמב"ם לכאורה.

 

[nun]

אולי עכשיו

1. לפי הרמב"ם יש הוכחות שכליות לקיום האל, והוא מפרט אותם בתחילת חלק ב´ של המו"נ. 2. לשאלתך בדבר האמונה בשל אותות הרי שהרמב"ם מתייחס לכך במפורש בהמשך הפרק המדובר בהלכות יסודי התורה (הלכה ב´ ע"פ הפורמט הרגיל), הדבר קשור לרמת האמונה של העם לפני מעמד הר סיני ולאחריו (אמונה שיש אחריה הרהור ומחשבה מול אמונה מוחלטת) ולחששותיו של משה לדבר עם העם. "...כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות, וזהו שאמר לו הקב"ה בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך, ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקב"ה שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור, והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה..."

 

[שאילתא]

לא הבנתי

מדוע קיומו של מחויב המציאות נובע מקיומם של אפשרי המציאות? ובאשר לשאר ההוכחה, הדבר מזכיר לי {על אף שאני רחוק מלהיות בקי בפילוסופיה} את נסיונו של דקארט להוכיח את קיומו של אלוקים תוך שימוש בהגדרתו {מציאותו נובעת מהגדרתו}. נוצרת כאן בעיתיות מסוימת שכן אם את ההגדרה המציא האדם ההוכחה שווה כקליפת השום, ודקארט פותר בעיה זו {למיטב הבנתי} בכך שהוא מנסה להוכיח כי ההגדרה טבועה באדם מלידה. איך הרמב"ם מטפל בבעייתיות הזו? אולי התשובה לשאלה השניה נעוצה בחוסר הבנתי את הראשונה. אגב, יסלחו לי חברי הפורום על הדרך הקלוקלת בה אני מציג את הדברים, אני פשוט לא בקיא בעגה הפילוסופית.

 

[nun]

אפשר בלי הגדרות?

אין כוונת הרמב"ם שבאמירת השם הזה מוכח קיומו של אלוהים, אלא שם זה מורה על העניין שאותו מוכיח משה לעם, הוא מוכיח לו שיש מחוייב המציאות, וזאת לא על ידי עצם הגדרת האל כי אם ע"י הוכחות אחרות המפורטות בהמשך המו"נ. ולכן ההשוואה לדקרט איננה במקומה. ההוכחות מבוססות על הכרת טבע המציאות ע"פ הפיסיקה האריסטוטלית (תנועה, יציאה מהכח אל הפועל, הויה והפסד - כולם מבטאים תלות במשהו בלתי תלוי: במניע, במוציא אל הפועל, במציאות שאיננה הווה ונפסדת. ראה מו"נ ח"ב פ"א. כל ההוכחות המפורטות שם הן מתוך ההנחה שהעולם קדמון, אם העולם מחודש הרי ברור שהוא צריך מחדש. בסופו של דבר כל ההוכחות לקיומו של מחוייב המציאות הן מתוך הכרת המציאות על התלותיות שבה - האפשרי זקוק למחוייב ואין המחוייב זקוק לאפשרי) לא הייתי מבטל כל כך מהר את ההוכחה של דקרט בטענה "את ההגדרה המציא האדם", האם תתכן כלל הוכחה של משהו או דיבור על משהו ללא החשיבה הלוגית שלך??? ההוכחה האונטולוגית (במקור של אנסלמוס) בנויה על כך שלומר על אלוהים שהוא איננו קיים זהו כשל לוגי, ולמעשה באשר אנחנו חושבים או מדברים על אלוהים אנחנו מוכרחים לחשוב עליו כקיים. ההוכחה בקצרה היא כזאת: שלמות (הדבר שכולל את כל התארים שיש) שקיימת, היא יותר מושלמת משלמות שלא קיימת שכן נוסף על כל התארים יש לה גם את תואר הקיום, וע"כ לומר שלמות שאין לה את תואר הקיום איננה שלמות כלל כי חסר לה תואר. ע"כ באשר אנו מדברים על שלמות אנו מוכרחים לייחס לה קיום. "השלמות לא קיימת" זה בלל של מילים בדיוק כמו לומר "מרובע הוא בעל שלוש צלעות". האם אתה מבטל את מרובעותו של המרובע בטענה שזוהי הגדרה בלבד?! נקודת התורפה של ההוכחה היא בכך שהיא תופסת את הקיום כתואר, כמקרה החל בעצם (פרדיקט)ומכאן בא להוכיח ששלמות לא קיימת היא חסרה תואר אחד. יום וקאנט הראו שהקיום איננו תואר, ושלמעשה אין שום שינוי בהגדרת משהו בין אם הוא קיים ובין אם לאו ושלמות לא קיימת היא שלמות בדיוק כמו שלמות קיימת. כמו כן יש לשים לב לכך שהאל ניתפס אינטואיטיבית ככליל התארים, שזו עוד נקודה בעייתית בפני עצמה.

 

[ד.ר. דוליטל]

כשלמדנו את ההוכחות של דקרט

בדבר קיומו של אלוקים, קפץ המרצה ואמר:רגע אל תרוצו לי כולכם לבית הכנסת עכשיו, תדעו לכם שזה היה הערעור המשמעותי הראשון באמונה! הוא העמיד בפעם הראשונה הוכחות לוגיות מעל האמונה כך שאם אתה מפריך אותם נגמר הסיפור.כנראה זאת היתה דרך מתוחכמת להערים על הכנסיה. ואני אומר יותר מזה אם אתה מספר את ההוכחות האלה למשהו גם בלי להפריך אותם, האם זה יגרום לו לקבל ולו מצווה אחת?

 

[שאילתא]

כמה תגובות

1. מהן ההוכחות של הרמב"ם אם כן? 2. "אפשרי זקוק למחויב" - מדוע? זה מה ששאלתיח גם בפעם הקודמת. 3. ההוכחה של אינסלמוס אינה נראית לי - אני אמנם חושב על אלוקים כקיים, אך אין זה אומר דבר וחצי דבר על המציאות. 4. באשר לדקארט: אסביר לך כיצד הדיוט {במלא מובן המילה} כמוני מבין את הוכחתו. לומר רק כי מציאות אלוקים נובעת מהגדרתו נראית לי, ואני מתקשה להסביר את זה כי זה נראה לי מובן מאליו, חסרת משמעות. מין "הגיון במעגל סגור". אדם קם בבוקר וממציא הגדרה של משהו שממהותו הוא קיים, ועל כן הוא קיים!!. זה מזכיר לי את הבדיחה על חסיד ומתנגד המשוחחים ביניהם, והנה החסיד מספר כי ה"רבה" שלו אמר לו כי הוא יושב כל שבת בסעודה שלישית ומשוחח עם המקום בכבודו ובעצמו. שואל אותו המתנגד: ומניין אתה יודע שזה נכון? משיב החסיד: נראה לך שאלוקים ישב לדבר עם שקרן?? לפיכך, לדעתי, דקארט {אם כי מן הסתם לא הכיר את הבדיחה...} הכניס את הקביעה כי הגדרת השלמות טבועה באדם מלידה. ייתכן שהחולשה שאתה מתאר והחולשה שאני תארתי לעיל הן אותה גברת בשינוי אדרת. אני דווקא חושב שאם כבר רוצים להקשות על הוכחתו של דקארט יש לעשות זאת בחלק בו הוא מנסה לבסס את הקביעה {שנראית לי די בעייתית} כי ההגדרה טבועה באדם. אני מקווה שלא דיברתי שטויות {מי יודע, אולי גם את דקארט הבנתי שלא כשורה}, ומכל מקום ערב טוב לכולם!

 

[סתם_אבשלום_שמן_אחד]

בקשר לדקארט,

התשובה של דקארט על מה שאמרת, היא שאנו רואים באופן ב ר ו ר ומובחן שהמציאות משתייכת לטבעו של היש השלם ביותר. זה לא צירוף שרירותי כמו נניח בננה מעופפת, שאפשר להפריד בין שני הדברים. אי אפשר להפריד בין המציאות של האל מהמהות שלו. זוהי תשובתו של דקארט.

 

[nun]

יש אלוהים (או לא)

את ההוכחות בפירוט אתה יכול לקרוא בפרק א´ בחלק ב´ במו"נ. אבל הנה תקציר: ההוכחות הם על ההנחה שהעולם איננו נברא כי אם קדמון, ועוד 25 הנחות פילוסופיות "פיסיקליות" שהרמב"ם מקבל מאריסטו (המפורטות בהקדמה לחלק ב´). הוכחה א: יש תנועה אין סופית במציאות (גלגלי הכוכבים) - כל נע זקוק למניע - אי אפשר לדבר על שרשרת אינסופית של מניע ומונע ( יש כאן הנחה אריסטוטלית של שלילת האין-סוף במקרים מסויימים ) - על כן צריך שיהא מניע ראשוןהמניע את הגמה הם ההוכחות של הרמב"ם לקיום האל? על כך תוכל לקרוא בפירוט בפרק א´ של חלק לגלים בצורה אינסופית! המניע הזה לא יכול להיות גוף אחר (שכן גוף יכול להניע רק עם הוא בעצמו נע ואז אנחחנו צריכים למצוא גם לו מניע) המניע הזה לא יכול להיות כח הגוף עצמו (שכן על פי ההנחה האריסטוטלית גם כח זה הוא מוכרח להיות סופי כמו הגוף שהוא נמצא בו) המניע הזה לא יכול להיות משהו רוחני הנמצא בגוף הזה (כמו השכל באדם) שכן אז יוצא שהתנועה היא דבר מקרי בו כמו שאצל האדם התנועה היא מקרה בו ולא עצמותו (שוב על בסיס הנחה אריסטוטלית) תנועה שהיא מקרה לא יכולה להיות נצחית אלא אם כן יש מניע אחר שמניע אותה באופן נצחי. על כן המניע הזה מוכרח להיות משהו שאין לו גוף והוא לא נמצא בגוף, והוא לא שכל של הגוף. [הוכחה זו נקראת: "המופת הקוסמולוגי"] הוכחה ב: כל דבר מורכב מעיד על קיום מרכיביו בנפרד ("בלאדי מרי" מעיד על כך שקיים הן מיץ עגבניות והן אלכוהול) אזי אם אנו מוצאים דברים שהם גם מניעים וגם נעים - יוצא מכך שיש דבר שהוא רק מניע ולא נע כלל ויש דברים שהם רק נעים. (זו מעין הרחבה של ההוכחה הקודמת המראה שבעולם של תנועה יש קצה שהוא מניע בלבד וקצה שהוא נע בלבד) הוכחה ג: אם יש משהו שהוא תלוי במשהו אחר (אפשרי המציאות) הרי שיש את אותו דבר שהוא תלוי בו, ועל כרחנו אנו מגיעים לבסוף למציאות של משהו שהכל תלוי בו (מחוייב המציאות). הרמב"ם מסביר מדוע לא יכול להיות שהכל אפשרי המציאות ושאין מחוייב המציאות: אם דבר הוא אפשרי - הרי שבנצח הוא מוכרח מתי שהוא לממש את אחת האפשריות שלו, (אם מין האדם לנצח לא בעל כנפיים הרי שלא ניתן לומר שיש בו אפשרות כזו) והרי לפי הנחת הקדמות עבר כבר נצח (זמן אינסופי) הרי שאם היתה אפשרות למשהו להיות או נמצא או לא נמצא הרי שהוא היה צריך כבר לממש את שתי האפשרויות, ואם כל הדברים הם אפשרי המציאות הרי שהם היו צריכים כבר להיות לא מצויים כלל! העולם היה צריך לחדול מלהתקיים כבר. [הגלגלים הם אמנם נצחיים ובמובן מסויים הם מחוייבי המציאות, אבל הם עדיין אפשרי המציאות אליבא דהרמב"ם שכן הם מחוייבים מצד זה שהסיבה שלהם היא נצחית ולא מצד עצמם] ההוכחה הזאת שהרמב"ם מחזיק ממנה מאוד לא היתה מקובלת על חלק גדול מתלמידיו, שכן הם חשבו שהוא לא לקח אותה מאריסטו כי אם מאבן-סינא ואילו רבים מהמימוניסטים היו תלמידיו של אבן-רשד שהתנגד להנחות הפילוסופיות של אבן-סינא. הוכחה ד: כל דבר במציאות יוצא מהכח אל הפועל, המציאות שלפנינו היא הוצאת האפשרויות הטמונות בה מן הכח אל הפועל. לכל דבר שיוצא מן הכח אל הפועל יש מוציא - כך אנחנו הולכים בשרשרת של מוציאים לפועל עד שאנו מגיעים בהכרח למשהו שכבר אין לו מוציא לפועל שלו אלא הוא רק מוציא, הוא פועל בלבד ולא נפעל - דהיינו אין בו שום כוחניות כלל, אין בו שום אפשרות שצריכה הוצאה לפועל, כלומר הוא מחוייב המציאות. [הוכחה זו נקראת: "המופת הטלאולוגי"] כל האמור עד כאן בהנחה שהעולם קדמון, אם הוא מחודש כולו מההעדר הגמור(סוגייה ארוכה בפני עצמה, שאני אשמח לפרט בה אם תרצה) אזי שהוא צריך למחדש דהיינו לאלוהים. אשר לדקרט: תאמר לי אתה מתי הוכחה היא טובה מבחינתך? האם יש באפשרותך להוכיח דבר כלשהו ללא שימוש במושגים ובלוגיקה "הטבועים בך מלידה"? והרי המהלך של ההוכחה הוא לוגי לחלוטין לומר על אלוהים שהוא לא קיים זה בשיוק כמו לומר על משולש שהוא בעל ארבע צלעות. אם אתה מקבל את זה אז אתה מקבל גם את זה. (בלי להתייחס להשגות שאני ציינתי לגבי השימוש הלא בהכרח קביל במושג "הקיום" ומושג האלוהים שמדובר בו)

 

[nun]

סליחה ש

התחרבשו לי המילים בהוכחה הראשונה, צריך להיות כתוב: "על כן צריך שיהיה מניע ראשון המניע את הגלגלים בצורה אינסופית". כמו כן יש להעיר שכמעט כל ההנחות של אריסטו הם כבר פסה מזמן.

 

[שאילתא]

עוד הערות

קראתי את ההוכחות ולמרבה הצער אף אחת מהן אינה נראית לי משכנעת. 1. יש כאן יותר מדי הנחות אריסטוטליות שאינן נראות לי. הייתי רוצה להזכיר שהמכניקה האריסטוטלית אינה עולה בקנה אחד עם המכניקה הניוטונית. 2. ובאשר להוכחה שבה אתה הולך אחורה עד שאתה מגיע למחויב המציאות, ניתן לטעון כי לשרשרת הזו כלל לא חייב להיות קצה, דהיינו שכל דבר תלוי במשהו. 3. ועכשיו לשאלה הרבה יותר עקרונית: ע"פ השיטה הליבוביציאנית, אם אני מקבל אחת מן ההוכחות הללו, הרי שאני עובד את ה´ שלא לשמה, אלא נזקק לו כהסבר לתנועת גלגלי השמיים וכו´. אני עצמי לא לגמרי מקבל את הטענה הליבוביציאנית הזו אך חייבים להודות שיש בזה משהו. לא? 4. אם אתה תשמח לפרט על העולם הנברא, אני אשמח עוד יותר... 5. באשר לדקארט, אם כך, מדוע דקארט כל כלך טורח להוכיח שהגדרת האלוקים טבועה באדם? חוץ מזה, כפי שאתה עצמך הערת בחכמה, הרי אלוקיו של דקארט איננו חופף לזה של הרמב"ם כלל וכלל, אז מה התועלת עבורנו? תודה על זמנך, וערב טוב