מזה ומזה אל תנח ידיך!
לאחרונה יצא לי להציץ פה בפורום כמה וכמה פעמים. חלקכם אולי מזהים אותי מהפורום השכן, "פורום יוצאים בשאלה", למרות שלאחרונה איני מרבה לכתוב גם בו. נתקלתי בבלוגים מקסימים. הבלוג של המנהלת "סוג ב", אבל הבלוג שגרם לי לפתוח את ההודעה הזו נכתב על ידי "רוצה לצאת". אני קורא את הבלוג, ולבי נשבר. הבנדם הרי מתאר בדיוק את מה שעבר עלי. אותם חיבוטי הנפש. אותה תחושה של קיר שאין לו מוצא, ומי ידע לאן כל זה ילך, ומאיפה אוזרים את האומץ. שאלות כל כך קשות, שהתשובה עליהן אפילו מיסטית בחלקה. אסביר. אני הייתי באותו המצב אותו מתאר "רוצה לעזוב". חיבוטי הנפש היו בלתי נסבלים. הם הגיעו למצב בו אתה מוצא עצמך מבודד מכל מי שהכרת, ובלבך פועם רצון אחד בלבד, לחיות במקום לגיטימי בו דעותיך מתוות את אורח חייך, אבל מי יוכל, מי יוכל לעבור את הים הגדול הזה. לא אכנס כאן לפרטים, ולא אלאה אתכם בסיפור חיי. המצב הנתון הוא – כיום אני חילוני לכל דבר, לומד שנה שנייה באוניברסיטת תל אביב את התואר אותו תמיד חלמתי ללמוד. לא אשקר לכם שחיי דבש. הם לא. ישנם קשיים בלתי נתפשים. המשפחה שניתקה קשר, רכישת חברים חדשים, התמודדות עם ההלם והרעם של נפילה לארץ זרה, ארץ החילוניות. לא. לא קל בכל מובן שהוא, זו אינה דרך לחלשים. אבל! טוב לי! חבר'ה, אני לעולם לא שם סימני קריאה או כל מיני הדגשים למיניהם באמצע הפוסטים שלי, פשוט אין לי דרך אחרת לומר לכם בצורה כה בהירה, להביט בעיניים של כל אחד ואחד מכם, ולאחל לו את אותו האושר. אני מתווה את דרכי. אני מתקדם בדיוק למקום אליו כיוונתי, ואותה רוח של בוקר, שפורעת את ראשי הגלוי, לוחשת לי אלף שירי אהבה. כי אני אדם. אדם על העולם הזה. אדם שלא נתן לפחדיו להשאיר אותו. כי להיות מונע על ידי הפחדים, אין רעה חולה מזו. ואל תשכחו, המון המון שטיפת מוח גרמה לכם לחשוב כי מדובר במשימה בלתי אפשרית. קשה מאוד? אכן. בלתי אפשרית? הצחקתם אותי. ביום חמישי האחרון יצאתי עם כמה חברים לפאב תלביבי לשבת על בירה. באיזור הבילויים ראיתי 2 אברכים עם זקן ופיאות, כן, כמו שאני נראיתי עד לא ממזמן. הם לבשו חולצת טריקו לא קשורה, והסתובבו בין ההמון החוגג, מריירים. עצובים. כמהים להשתייך. בעבר הייתי בז להם. כיום אני כה חומל, כמה אומלל הוא. הרי אם לא הייתי יוצא – בפועל לעולם לא הייתי משלים עם חיי כחרדי, ומה אז? בגיל חמישים הייתי לובש חולצת טריקו מהמבצע של קוקה קולה ויוצא לרייר בתל אביב? אלו חיים? בגיל חמישים, מבין שכעת כבר מאוחר מדי להכל. חדווה הציפה את לבי. הארכתי לכתוב, אבל יש לי מטרה ברורה. בתקופת "האניסות" פורום יוצאים בשאלה היווה לי בית. ראיתי בו בני אדם שעשו את אשר אני עשיתי, חלקם מתוך מצבים מורכבים בהרבה, הם נתנו לי תקווה, השגתי שם חברים נהדרים. ולמרות שכיום אני אט אט מתנתק, כי צריך להמשיך הלאה, אבל המון כוח שאבתי ממנו. ממליץ לכם, בנוסף לפורום המקסים הזה, הכנסו אלינו, נסו להתחבר. אנחנו לא כל כך מפחידים. ודעו, הכל אפשרי.
לאחרונה יצא לי להציץ פה בפורום כמה וכמה פעמים. חלקכם אולי מזהים אותי מהפורום השכן, "פורום יוצאים בשאלה", למרות שלאחרונה איני מרבה לכתוב גם בו. נתקלתי בבלוגים מקסימים. הבלוג של המנהלת "סוג ב", אבל הבלוג שגרם לי לפתוח את ההודעה הזו נכתב על ידי "רוצה לצאת". אני קורא את הבלוג, ולבי נשבר. הבנדם הרי מתאר בדיוק את מה שעבר עלי. אותם חיבוטי הנפש. אותה תחושה של קיר שאין לו מוצא, ומי ידע לאן כל זה ילך, ומאיפה אוזרים את האומץ. שאלות כל כך קשות, שהתשובה עליהן אפילו מיסטית בחלקה. אסביר. אני הייתי באותו המצב אותו מתאר "רוצה לעזוב". חיבוטי הנפש היו בלתי נסבלים. הם הגיעו למצב בו אתה מוצא עצמך מבודד מכל מי שהכרת, ובלבך פועם רצון אחד בלבד, לחיות במקום לגיטימי בו דעותיך מתוות את אורח חייך, אבל מי יוכל, מי יוכל לעבור את הים הגדול הזה. לא אכנס כאן לפרטים, ולא אלאה אתכם בסיפור חיי. המצב הנתון הוא – כיום אני חילוני לכל דבר, לומד שנה שנייה באוניברסיטת תל אביב את התואר אותו תמיד חלמתי ללמוד. לא אשקר לכם שחיי דבש. הם לא. ישנם קשיים בלתי נתפשים. המשפחה שניתקה קשר, רכישת חברים חדשים, התמודדות עם ההלם והרעם של נפילה לארץ זרה, ארץ החילוניות. לא. לא קל בכל מובן שהוא, זו אינה דרך לחלשים. אבל! טוב לי! חבר'ה, אני לעולם לא שם סימני קריאה או כל מיני הדגשים למיניהם באמצע הפוסטים שלי, פשוט אין לי דרך אחרת לומר לכם בצורה כה בהירה, להביט בעיניים של כל אחד ואחד מכם, ולאחל לו את אותו האושר. אני מתווה את דרכי. אני מתקדם בדיוק למקום אליו כיוונתי, ואותה רוח של בוקר, שפורעת את ראשי הגלוי, לוחשת לי אלף שירי אהבה. כי אני אדם. אדם על העולם הזה. אדם שלא נתן לפחדיו להשאיר אותו. כי להיות מונע על ידי הפחדים, אין רעה חולה מזו. ואל תשכחו, המון המון שטיפת מוח גרמה לכם לחשוב כי מדובר במשימה בלתי אפשרית. קשה מאוד? אכן. בלתי אפשרית? הצחקתם אותי. ביום חמישי האחרון יצאתי עם כמה חברים לפאב תלביבי לשבת על בירה. באיזור הבילויים ראיתי 2 אברכים עם זקן ופיאות, כן, כמו שאני נראיתי עד לא ממזמן. הם לבשו חולצת טריקו לא קשורה, והסתובבו בין ההמון החוגג, מריירים. עצובים. כמהים להשתייך. בעבר הייתי בז להם. כיום אני כה חומל, כמה אומלל הוא. הרי אם לא הייתי יוצא – בפועל לעולם לא הייתי משלים עם חיי כחרדי, ומה אז? בגיל חמישים הייתי לובש חולצת טריקו מהמבצע של קוקה קולה ויוצא לרייר בתל אביב? אלו חיים? בגיל חמישים, מבין שכעת כבר מאוחר מדי להכל. חדווה הציפה את לבי. הארכתי לכתוב, אבל יש לי מטרה ברורה. בתקופת "האניסות" פורום יוצאים בשאלה היווה לי בית. ראיתי בו בני אדם שעשו את אשר אני עשיתי, חלקם מתוך מצבים מורכבים בהרבה, הם נתנו לי תקווה, השגתי שם חברים נהדרים. ולמרות שכיום אני אט אט מתנתק, כי צריך להמשיך הלאה, אבל המון כוח שאבתי ממנו. ממליץ לכם, בנוסף לפורום המקסים הזה, הכנסו אלינו, נסו להתחבר. אנחנו לא כל כך מפחידים. ודעו, הכל אפשרי.
