הדיסוננס הקוגניטיבי
New member
מזוכיזם,ביזבוז,או העצמה של רגשות..
תודה לכולכם על שדרשתם בשלומי,זה מה שיפה בחיים,שרוב הזמן אני בריא. כל שנה אני תוהה לי,מה הסיבה שאני יושב מול המירקע,צופה בכתבות תחקיר, על חיילים יפים שאינם כבר,צופה ובוכה,צופה ובוכה,הרבה הרבה, אני חש פורקן כשאני בוכה,אך זה לא ממש כיף כשאישתי נמצאת לידי,כי אז אני לא יכול לבכות כמו שאני ממש אוהב,כשאני לבד... אז אם זה כיף זה כבר לא מזוכיזם,ואני נשאר עם שתי אפשרויות. בזבוז של רגשות,או העצמת רגשות? כמו שאלת הכעס,האם זה מועיל לי,או אולי מזיק.... האם עצם העובדה שכיף לי לבכות היא התשובה הניצחת לכך שזה מועיל,או שמא לא כל מה שכיף לי בחיים,מחייב שגם טוב לי בחיים.. ובכלל,למה זה מושך אותי לשבת ולבכות? אין לי חברים שנפלו בקרב,ובכל זאת,אחד אחד,כל אחד הוא עולם שלם,שכאשר הוא מסתלק בדרכו מין העולם,מותיר אחריו חלל,שכנראה לא ניתן לגשר עליו, ואם כן,לעולם יהיה זה פער חלקי... ולמה אני שואל,לא יודע,סבורתני כי אני תוהה יותר מאשר שואל,תוהה על קנקני,ותוהה על הסיטואציה/ריטואל,שחוזרים אצלי בכל שנה,התמכרות לכאב.. האם יש דבר כזה,התמכרות לכאב,או שמא התמכרות לביטוי רגשות רטובים.. מכל מקום,בזכותם אנחנו כאן,והם שווים הרבה יותר מהפינה שאנו מעניקים להם,כאומה. בלבות ההורים,האחים והאחיות,הסבים והסבתות,וגם החברים הם נשארים לעד חרוטים. ולמה המעבר הזה מיום הזכרון ליום העצמאות,ואת מי הוא משרת? את ההורים,האחים,שאר האוהבים? לא יודע...
תודה לכולכם על שדרשתם בשלומי,זה מה שיפה בחיים,שרוב הזמן אני בריא. כל שנה אני תוהה לי,מה הסיבה שאני יושב מול המירקע,צופה בכתבות תחקיר, על חיילים יפים שאינם כבר,צופה ובוכה,צופה ובוכה,הרבה הרבה, אני חש פורקן כשאני בוכה,אך זה לא ממש כיף כשאישתי נמצאת לידי,כי אז אני לא יכול לבכות כמו שאני ממש אוהב,כשאני לבד... אז אם זה כיף זה כבר לא מזוכיזם,ואני נשאר עם שתי אפשרויות. בזבוז של רגשות,או העצמת רגשות? כמו שאלת הכעס,האם זה מועיל לי,או אולי מזיק.... האם עצם העובדה שכיף לי לבכות היא התשובה הניצחת לכך שזה מועיל,או שמא לא כל מה שכיף לי בחיים,מחייב שגם טוב לי בחיים.. ובכלל,למה זה מושך אותי לשבת ולבכות? אין לי חברים שנפלו בקרב,ובכל זאת,אחד אחד,כל אחד הוא עולם שלם,שכאשר הוא מסתלק בדרכו מין העולם,מותיר אחריו חלל,שכנראה לא ניתן לגשר עליו, ואם כן,לעולם יהיה זה פער חלקי... ולמה אני שואל,לא יודע,סבורתני כי אני תוהה יותר מאשר שואל,תוהה על קנקני,ותוהה על הסיטואציה/ריטואל,שחוזרים אצלי בכל שנה,התמכרות לכאב.. האם יש דבר כזה,התמכרות לכאב,או שמא התמכרות לביטוי רגשות רטובים.. מכל מקום,בזכותם אנחנו כאן,והם שווים הרבה יותר מהפינה שאנו מעניקים להם,כאומה. בלבות ההורים,האחים והאחיות,הסבים והסבתות,וגם החברים הם נשארים לעד חרוטים. ולמה המעבר הזה מיום הזכרון ליום העצמאות,ואת מי הוא משרת? את ההורים,האחים,שאר האוהבים? לא יודע...
