מזוכיזם

[Star_Dust]

מזוכיזם

מזוכיזם לחשוב על החיוך שלו להסתכל באלבום תמונות שלנו לראות סרטים רומנטיים ללכת לפארק ולהסתכל על ילדים מאושרים משחקים עם האבות שלהם לאכול את כל השוקולד במקרר כי כבר אין בשביל מי להיות רזה להישאר בבית לבד רק כדי להעצים את תחושת הבדידות להרחיק חברים להפוך לצינית לכעוס (בעיקר על עצמי) להתמכר לכאב לחשוב על המוות לשנוא מאיפה מגיע כל ההרס העצמי הזה?!?

 

[אורי_ח]

יקרה. שאלת ובעצם ענית לעצמך

האובדן מביא אותך אותך לצומת של בחירה בין לבין. זה כל כך קשה ורק מי שלא ממש התנסה יכול לומר לך סיסמאות נדושות על מה שכביכול מובן מאליו. מהמקום שאני מכיר ויודע, כולי הזדהות עם מה שאת עוברת. ובכן, מזוכיזם אינה מלה מגונה. מותר לך לחסל שוקולדים, להרחיק חברים ולכעוס על עצמך. בקיצור, למצות את ההרגשה. היום את חשה עמוק בבור, חלשה והרוסה. זה מצב שמגיע מאותו מקום, אך בהחלט אינו בלתי הפיך. כשקראתי את הודעתך צדה את עיני פסקה שהתנוססה ב"טאג-ליין": "האובדן מאלץ אותך לנהל משבר. להגדיר סדרי עדיפויות בהשקעת האנרגיה הנפשית הדלה שנותרת לך..." (אחת מהצד, אוגוסט 2001). דברי חכמה. אנא, נסי לאמץ מזה מה שאת מבינה ומסוגלת. אתך המון

ושבוע טוב אורי

 

[אחת מהצד]

ושלום גם לך אורי

 

[אורי_ח]

שלום שלום... עוד יש מזה המין? ../images/Emo10.gif

 

[אחת מהצד]

שלום לך יקרה

מזמן שלא.. ו..חסרת. אוף מה שאת כותבת.. הכאב. הגעגוע. הבדידות. ולמה את כל כך כועסת על עצמך? אולי..תתני לזה להיות. בלי לבוא אליך בטענות.. הרי מספיק קשה גם בלי שתהיי כל כך קשה עם עצמך. עוד טרי.. חצי השנה הזו היתה נצח. אבל גם.. רק חצי שנה.. ויש ימים אחרים יקרה שלי. תאמיני בזה וזה יתחיל לאט לאט לקרות. תמצאי מחדש את המתיקות של החיים שלא דרך השוקולד. ותגידי.. לא חראם? מילא הכל. אבל להשמין? מה.. התאמצת להיות רזה בשבילו או בשבילך? הממ.. וכל השאר.. לא אותו דבר? זאת אומרת.. בשבילך. בשביל בתך.. מתנדנדים יקרה.. עד שצוברים מחדש את התאוצה שצריך כדי לחזור ולעוף מחדש. מחבקת אותך בחום ובהרבה אהבה. מהצד..

 

[רגועה מתחת לגלים]

לאו דווקא הרס עצמי

אני מסכימה עם אורי, שאמר שזאת מין צומת דרכים. מרגישים רע, ועוד רע, ועוד רע ועוד ועוד ועוד... עד שכבר אי אפשר יותר. אני זוכרת יום אחד שבו בכיתי כל היום, עד שנזכרתי במשהו מצחיק שאחי היה עושה לי תמיד - ובמקום לבכות, צחקתי! נהניתי מהזיכרון שלו, במקום לכעוס על העולם/עצמי/עליו/על הצבא שהוא לא נמצא כאן. אבל זה לוקח הרבה זמן עד שאפשר לצחוק. ואם אי אפשר לצחוק, עדיף לבכות מאשר לא כלום.... החברים האמיתיים יחכו לך ויתמכו בך גם כשאת לא רוצה שיתמכו בך, ותמיד יהיו כאן כשכן תבקשי עזרה. השאר הם סתם אנשים אטומים, שלא שווים את האנרגיות שמשקיעים בהם.

 

[גולר]

מחבק אותך חזק, כבר מזמן....

 

[יחפנית]

לאבק כוכבים .....

בפורום אחר כתבה בחורה את המשפט הנ´ל .... .אך לא מסוגלת להתמודד עם כל זאת, עם הכאב שאחרי... אני אמורה להיות החזקה במשפחה, כנראה שאני לא כזו ואני מצטערת על שלא אני הלכתי... אז כתבתי ..... רגשות אחרי איבוד אדם יקר ...... הינם נורמליים ....... אך לא לכך התחושות יש גושפאנקה חברתית . ועל כן אנו חשים במבוכה לשתף את התחושות האבדניות שקיימות במות אדם חשוב לחיינו . התחושה של לרצות למות על פניו היא נורמלית . ובעיניי ...... (ויורשה לאלו שאינם מסכימים איתי לבטא דיבריהם ) היא גם התחושה שמעבירה לתת המודע מסרי מוות ..... או רצון בילתי מודע למוות . וכתוצאה מכך התרחקות מהחיים ...... או מתחושה הזורמת של החיים . וכתוצאה מכך ...... וכהמשך ישיר של דיכאון לאורך זמן ..... מערכות החיסון הגופיות נחלשות .... והגוף יותר פגיע למחלות . אז לא , לא חייבים מחשבות מזוכיסטיות . ולא חייבים עדיין ליטול חלק בחיים בלי לערב את האהבה ששיתפתם , בכל דבר . למטה יש הודעה לקרצ .... שמאד מדברת בדיוק על התחושות שמנית . תיכתבי לו תנהלי יומן , כעת כשהכל טרי וחי .... למענך בעתיד , למען ילדת האהבה המשותפת שלכם . וספרי לו ..... הוא מקשיב כרגע עמוק בליבך . חיבוק ענק .... אני