הזכרתי את מיה שאיבדנו לפני 11 חודש
הנה מה שכתבתי עליה בפייסבוק, ככה בלי תיכנון ובלי מחשבה והגהה. איך שיצא מהלב. 19.7.2019 – 1.4.2010 מיה שלנו אהובתנו הקטנה והמיוחדת איננה. כל כך הרבה אושר ושמחה הבאת לחיינו, מרגע הגעתך לביתנו, בדיוק לפני 8 שנים. הגעת אלינו מדוד שביתו הקטנה היתה אלרגית אלייך, שמסר אותך בלב כבד, שהתעניין בך כל הזמן, והיום הוא מאד עצוב יחד איתנו. המון תודה לך דוד, שבחרת בנו לקחת את מיה מבין כל המרואיינים. היא נתנה לנו שנים נהדרות. ועכשיו אנחנו עצובים ובוכים. לא תארנו לנו בחלומות הכי השחורים, שככה, בגיל כל כך צעיר, תלכי מאיתנו. מי חשב שפתאום תסבלי מבעיות בלב, בעיות מהן לא התאוששת. ככה פתאום, לפני קצת יותר משבוע, ללא שום התראה, התמוטתת לנו. הווטרינר הקבוע והמדהים שלנו, הבין שהמצב מחייב ברור מעמיק ושלח אותנו דחוף לבית חולים ווטרינרי בבן שמן. אפילו לא הספיק לראות אותך, אפילו לא הספיק להפרד, (כל כך אהב אותך, תמיד רצה "לגנוב" אותך מאתנו) כי בדיוק נסע לחו"ל, אבל היה זמין בשבילנו כל הזמן בווצאפ לכל שאלה ובקשה, למרות הבדלי השעות. וכאן התחיל בשבילנו, מרוץ נגד הזמן. בימים ובלילות אין ספור טלפונים להתעדכן, להודיע על המצב, לבקש רשות לפרוצדורות. נסינו הכל. הבאנו אותך הביתה לנסיון, אולי במקום המוכר שלך, תתעודדי ותגיבי טוב. אבל ממש לא. וניסינו אפילו טיפול הילינג/רייקי אצל א.כ. שמומחה לכך עם קבלות. אצל בני אדם, ואצל החתולות הפרטיות שלו. לצערנו במצב שלך מיה זה כבר לא השפיע. ואת המשכת בבית להתדרדר. כל שניה חשבנו, זהו. לא היו לנו לא יום ולא לילה. כל הזמן, בכל מצב, עין אחת היתה עלייך. ואז החלטנו להביא אותך להמתת חסד אצל הווטרינרית, האחיינית של אישי. היא בדקה ביסודיות, והחליטה לנסות להציל אותך. אבל מהסתכלות עלייך ועל מצבך, הבנו שאין טעם למשוך, כי זה יקרה במוקדם או במאוחר הקרוב. ובינתיים זה לא חיים, כשכל פעולה קטנה, כל התאמצות קטנטונת יכולים להביא אותך לסטרס ולחזרה על המצב ההתחלתי. אז החלטנו שהגיע הזמן וצריך לשחרר, וע. המקסימה והנהדרת עזרה לך ולנו לגמור עם הסבל. ואף הזמינה מישהו שיקח ויקבור אותך. שלא תהיי סתם זרוקה באיזה פח. עכשיו את כבר לא סובלת. חתולה עם כל כך הרבה מתיקות, את ישר נכנסת לגן עדן. את תחברי שם לאחיך שהיה חצי שלנו וחצי של החצר פוחי (ע'"ש פוחלץ, אחת מה"הברקות" של חבר יקר), לשתי אחיותייך, קליאו וכרמן, ולבני דודייך ג'רי, וחג'י וסינית. בינתיים, אנחנו שבורים, כל פינה בבית מזכירה אותך. את כבר לא תחכי בדלת כשש. מגיע הביתה, ולא תשתוללי בריצות וקפיצות אמוק משמחה כשאנחנו מגיעים הביתה. כבר לא תשבי ליד השולחן על הכסא כאילו את באה לאכול איתנו (לא אהבת כלום חוץ מהאוכל היבש והאיכותי שלך, אבל בכל זאת הצטרפת אלינו לחברותא). כבר לא תלאימי סלסלה של ירקות. כבר לא תפתחי את שלבי התריס כדי להציץ על הציפורים שבחצר, ואפילו לא תהממי איזה ג'וק עקשן שהחליט להכנס מהחצר. לא תשבי על ערמת הכביסה שהורדה מהחבל, והונחה על המיטה כדי לסדר בארון. לא תכנסי איתנו לאמבטיה ולשרותים. לא תתחבאי לנו כשאת יודעת שאנחנו יוצאים מהבית או הולכים לישון, רק כדי לדחוק עוד טיפה את הקץ. כבר לא נצטרך לשמור קרטונים של מוצרים, לתוכם אהבת להכנס ולהתחבא. כבר לא נצטרך להשגיח על דלתות של ארונות שלא נשאיר פתוחות, כי ישר חמקת לשם. מי ילקק את האצבע שלנו כשמקרבים אותה לפה שלך? מי ישב על קרטון מלא בחומר של חדו"א, כאילו רצית ללמוד מתמטיקה? כבר לא נוכל להוסיף אותך כמברכת יחד איתנו לכל ברכה לכל ארוע שהיה בחיינו ובחיי הסובבים אותנו. כבר לא נוכל להוסיף עוד תמונות מהממות שלך בכל מיני מצבים, למאות ואולי אלפים שבאלבומים, במחשב ובנייד. כבר לא נצטרך להסתובב במשתלות כדי לחפש עשב לימון שכל כך אהבת, וכבר נוכל להכניס הביתה זרי פרחים ועציצים, מבלי לפחד שהם רעילים בשבילך. ותמונת המסך בנייד של שנינו, זאת כמובן את. כרגע זה עוד טרי מידי, המחשבות לא מסודרות, עוד לא יודעים איך נתרגל, אם בכלל, לרעיון שאת כבר לא איתנו. נאהב ונזכור אותך לעד מיה המדהימה שבחתולות, שבאמת היית מיוחדת. אוף! אני רוצה להתעורר ולהבין שזה לא נכון, שזה היה סתם חלום בלהות. מוסיפה כמה תמונות שלך לאורך השנים בהן היית שלנו. סתם כך, בלי סדר כרונולוגי.
