מזכירה

[joy of existence]

מזכירה

כנראה ש...: רוב האנשים בעולם, לא חיים עם מודעות למוות. רוב באנשים בעולם "כלואים" בתוך איזו תבנית/צל של עצמם. רוב האנשים בעולם לא שומרים באמת על 4 ההסכמות. רוב האנשים שופטים. האנשים האלה חינכו אותי/ אותנו, או לפחות ניסו. רוב ההרגלים שלי/שלנו עוצבו ע"פ תפיסת עולם של אנשים שלא מודעים לעצמם כמעט ולא מנסים אפילו להיות חופשיים. אני יודעת שזה מפתה להיבלע לתוך האינרציה הזאת של הסביבה (לשפוט, לקחת באופן אישי, לראות טלויזיה ולשכוח מעצמי, לא לעשות עבודות עם עצמי וכו') אבל...

 

[תוהה באפלה]

מה רע בטלוייזיה?

 

[joy of existence]

אין שום רע!

ובסובייקטיביות - אני נהנת להסתכל בתוכניות טלויזיה מדי פעם. אבל לא התכוונתי לטלוויזיה - התכוונתי ללראות טלויזיה ולא לזכור את עצמי תו"כ. פשוט כי *לי* קל לשכוח את החיים/עצמי בזמן שאני רואה טלויזיה.

 

[אחת בדרך]

...אבל מה?

נראה לי שרוב האנשים מחכים למוות. למרות שהם לא באמת מוכנים להודות בזה (אולי חוץ מאבא שלי). עבורי זה אחד הכלים שהכי מדרבנים אותי לעשיה - המחשבה הזו - "אם לוחם יודע שהוא מחכה, ויודע למה הוא מחכה - אז למה אני מחכה [לעזזל]?". ולעיתים (תודה לעצמי, פחות ופחות) התשובה היא פשוט "אני מחכה למוות שלי", ואז זה מפחיד אותי יותר מכל דבר אחר. אני אקום לשטוף כלים, לעשות ספונג'ה, לדבר עם השכנה השנואה, רק לא לחכות למוות. מוות מוות צא החוצה אמא ואבא יקנו לך עוגה תודה על תשומת לבך אחת בדרך

 

[טוליוחד]

come mavet

תודה לך המוות. תודה לך הכח המתגלגל, הכח ההודף, חסר השם. מוות. מעניק מודעות, מעניק חיים, מדרבן אותי. יש ואני מפחד מהיום בו אחזה בכוחות האלו ללא דבר שיוכל לעוות את ראייתי... יש ואני ממתין בציפיה דרוכה ליום שבו אוותר מולם ללא מגינים. אני והנהוול. עכשיו הוא מן יום כזה שאני רוצה בו לראות. להיות חי בעולם בו רק המוות אמיתי וכל השאר לא... ןכך, מה שמדרבן אותי אינו הפחד מהמוות, אלא הפליאה שאוחזת בי מהמחשבה שאוכל לראות את האמת... יקום אפל.

 

[אבקת כביסה]

טוב אז,

אין מה לחכות למוות, הוא בכל מקרה מגיע, אז שילך להזדיין הוא וכול החברים שלו...