bigdaddy1 החדש
New member
מזללה- מאיר אדוני, איש יקר
מזללה- מאיר אדוני, איש יקר
שלוש שנים אחרי הפתיחה, המכונה העממית המשומנת של מאיר אדוני ממשיכה לספק את הסחורה. טעים? בהחלט כן. זול? ממש לא.
במבט על הקריירה שלו עד עכשיו, אפשר לקבוע בוודאות שמאיר אדוני הצליח ובגדול. נכון, תחילת הדרך לוותה בלא מעט ביקורת. לא כולם התחברו לריבוי הטעמים והמרכיבים בצלחת ב"כתית" . עד היום יש מי שטוענים שהאוכל מאומץ מדי. כאילו חייב השף להוסיף עוד ועוד רבדים. אחרת, איך זו תהיה מנה של מאיר אדוני? עם הזמן הלך מאיר והתקרב ללב הקונצנזוס, כאשר שיאו של התהליך קורה ממש בימים אלה ב"משחקי השף" בערוץ 2. אם "מאסטר שף" שמה דגש על חזרה לשורשים ועל בישול ביתי עם טאץ' עילי וכבוד לחמרי גלם (מי אמר חיים כהן ואייל שני?) , "משחקי" פונה אל הטבחים העכשויים ואל הקולינריה המודרנית. קפדני ומדוייק אף יותר.. אי לכך לשתי התכניות יש מקום של כבוד על המרקע, לפחות בעיני. מקבילו של מאיר אדוני, הרגיש, המתחשב והאבהי מבין השופטים, הוא כמובן חיים כהן, שנכנס לאותם נעליים ב"מאסטר שף", ולאור זאת, ההבדל בתפיסה הקולינרית בין השניים זועק למרחוק. גם במזללה, האחות העממית, המאוזנת והקומוניקטיבית לכאורה של כתית, היותר קרובה לפחות מעט ברוחה ל"יפו תל אביב" של כהן, לא קשה להבחין שישנן אי אילו דרגות של מורכבות בין מטבחי השניים. כהן הולך על הבלאדי. גם אדוני, אבל מאיר חייב לסלסל. ככה זה מאיר. לטוב ולפחות טוב. לאחר אי אילו ארוחות מוצלחות במזללה, ולכבוד יום ההולדת, יצאנו לארוחת ערב משפחתית בהרכב חלקי, ככה בקטנה, על מנת לבדוק האם חלו שינויים או תנודות, האם עדיין טעים, ומה הטוויסט התורני בצלחת.
ובכן, עדיין טעים. היינו שלושה במוצ"ש. מלא עד אפס מקום, מה שגרם לשירות איטי במידה לא אופיינית. מעבר למגבלות הכשרות היחסית הידועה עד לעייפה של כותב שורות אלו, באמת לא התחשק בשר, במיוחד לא אחרי קבב צלוי בתבשיל טורקי בולגרי של חצילים קלויים ושמן זית שהכנתי לעצמי בצהריים (מי אמר מאסטר שף?) עוד לפני שהוחלט על מסעדה, וגם ניסינו להימנע מחריף לכבוד אב המשפחה (ויש שיאמרו, גם לכבוד מנהלת הפורום...). הלכנו, בהמלצת המלצר, על הכי פשוט:
"הקובנה של צביה" אפויה בסמנה, עגבניות גריל מרוסקות ופלפל ירוק חריף (29) ליוותה היטב את המנות כהרגלה על אף חריכת יתר קלה מבחוץ. ארטישוק, לבבות חסה, פרמז'ן, ביצה כבושה, שעועית ירוקה, בצל אדום, שום כבוש ואיולי סיזר (75) הייתה המנה הראשונה שחלקנו. צלחת גדולה, מרכיבים טריים, פרמזן איכותי, פיתול ותחכום מינימלי אבל נכון. עבודה טובה של מטבח שמודע לעצמו. קצת יקר אמנם, אבל עולה עשרות מונים על סלטים דומים ולא זולים בהרבה בבתי קפה נחשבים, למשל.
עיקריות: פפרדלה חמאה, מרווה, שום, שעועית ירוקה, זוקיני, פירורי בריוש וביצה עלומה בטמפורה (75) וגם פילה בורי, קרם חצילים מעושנים, פריקי בלימונים כבושים, ירוקים של קיץ, יוגורט כבשים ווינגרט עשבים (99). כאמור, הליכה על בטוח, שתי מנות שכבר נדגמו בעבר ועשו גם הן את העבודה, מי יותר מי קצת פחות, גם עכשיו. הפפרדלה במנה גדולה, עם פסטה איכותית, תוצרת בית , שאמנם חסר היה בה מלח אבל לבד מכך הייתה עשירה ומשכנעת, עם ביצה עלומה משעשעת מעל. מדובר בדיוק במנה עיקרית לא מחייבת בארוחה קלילה יחסית, והרי לשם כך התכנסנו. במנת הבורי, הטובה מאד כשלעצמה, היה בסך הכל פילה אחד חצוי לשניים. זה גרם לה להרגיש לנו קצת יקרה מדי. הרי בורי הוא לאו דווקא אחד מהדגים המיוחסים. הוא איננו לוקוס ואפילו לא פלמידה לבנה. ניתן היה לפנק בחצי השני של הפילה באותה צלחת. עם זאת, הדג נצרב מצויין, הירקות טופלו טוב ומעל הכל הפליא קרם החצילים, עוד אחד מסימני ההיכר של אדוני, שהבהיר שוב בחיבור המשכנע ובפשטות מדוע המזללה מדברת לציבור סועדים רחב הרבה יותר מאשר שכנתה מעבר לדלת.
חלקנו שני קינוחים: וולרונה 57 - שכבות שוקולד, קרם פיסטוק, טוויל פיסטוק, קרם טופי ערער, חלבה הודית, גלידת וניל ופקאן וכן תותים וקרם ליים - דפי בצק עלים, קרם ליים, תותים, ג'לי מנדרינה-יוזו, ג'ינג'ר מסוכר, סורבה אשכולית אדומה (45 לדזרט) . כאן כבר הורגשה מורכבות של טעמים כפי שמאפיינת את אדוני לאורך השנים. במיוחד חיבתו לקרמים ומקצפות בעלות טעם בוצי, על גבול המלוח ואפילו החריף. זה בלט בקינוח התותים עם סורבה האשכולית הבלתי מתפשר שאוזן במשהו על ידי ג'לי המנדרינות הנפלא והג'ינג'ר המסוכר שבדרך כלל אינו כוס התה שלי. כאמור, לפעמים זה עובד נפלא. בקינוח האחר קצת פחות. קרם הפיסטוק נשא טעם מוזר משהו, מעט קשה לאכילה. החיבור שלו עם שאר הרכיבים המוצלחים לא נשא פרי. שכבות השוקולד השתלבו יפה עם חלבת ההל, ואת ההצגה גנב טופי הערער המדהים בטעמו. כשזה מצליח למאיר, זה מצליח בגדול. לא הייתי מתנגד לעוד שליכטה הגונה של טופי ערער על הצלחת במקום קרם הפיסטוק, אבל היי, זה אני.
בסך הכל הייתה זו ארוחה נעימה ולא מורכבת מדי, שאף עשתה לי חשק מחודש לחזור בעוד זמן מה. כשאהיה רעב, יהיה טעם לבדוק גם חלק מהאופציות הבשריות בתפריט. רע זה כנראה לא יכול להיות. אמנם, 460 השקלים (כולל 3 שתייה קלה) שנגבו עבור הארוחה להלן מרגישים כמו משהו יקר ב 10 או אולי 15 אחוזים יותר מהרצוי. בכל זאת, אכלנו כאן בורי, פסטה וסלט, ממרכיבים איכותיים אמנם אבל לא כאלו שנפלו מהשמיים. ועדיין, גם אם קצת יקר, הרי לארוחה שלא מתרחשת כל יום, המזללה היא עדיין חוייה מומלצת בסך הכל. נסו אותה, לפחות פעם בשנה.
מזללה- מאיר אדוני, איש יקר
שלוש שנים אחרי הפתיחה, המכונה העממית המשומנת של מאיר אדוני ממשיכה לספק את הסחורה. טעים? בהחלט כן. זול? ממש לא.
במבט על הקריירה שלו עד עכשיו, אפשר לקבוע בוודאות שמאיר אדוני הצליח ובגדול. נכון, תחילת הדרך לוותה בלא מעט ביקורת. לא כולם התחברו לריבוי הטעמים והמרכיבים בצלחת ב"כתית" . עד היום יש מי שטוענים שהאוכל מאומץ מדי. כאילו חייב השף להוסיף עוד ועוד רבדים. אחרת, איך זו תהיה מנה של מאיר אדוני? עם הזמן הלך מאיר והתקרב ללב הקונצנזוס, כאשר שיאו של התהליך קורה ממש בימים אלה ב"משחקי השף" בערוץ 2. אם "מאסטר שף" שמה דגש על חזרה לשורשים ועל בישול ביתי עם טאץ' עילי וכבוד לחמרי גלם (מי אמר חיים כהן ואייל שני?) , "משחקי" פונה אל הטבחים העכשויים ואל הקולינריה המודרנית. קפדני ומדוייק אף יותר.. אי לכך לשתי התכניות יש מקום של כבוד על המרקע, לפחות בעיני. מקבילו של מאיר אדוני, הרגיש, המתחשב והאבהי מבין השופטים, הוא כמובן חיים כהן, שנכנס לאותם נעליים ב"מאסטר שף", ולאור זאת, ההבדל בתפיסה הקולינרית בין השניים זועק למרחוק. גם במזללה, האחות העממית, המאוזנת והקומוניקטיבית לכאורה של כתית, היותר קרובה לפחות מעט ברוחה ל"יפו תל אביב" של כהן, לא קשה להבחין שישנן אי אילו דרגות של מורכבות בין מטבחי השניים. כהן הולך על הבלאדי. גם אדוני, אבל מאיר חייב לסלסל. ככה זה מאיר. לטוב ולפחות טוב. לאחר אי אילו ארוחות מוצלחות במזללה, ולכבוד יום ההולדת, יצאנו לארוחת ערב משפחתית בהרכב חלקי, ככה בקטנה, על מנת לבדוק האם חלו שינויים או תנודות, האם עדיין טעים, ומה הטוויסט התורני בצלחת.
ובכן, עדיין טעים. היינו שלושה במוצ"ש. מלא עד אפס מקום, מה שגרם לשירות איטי במידה לא אופיינית. מעבר למגבלות הכשרות היחסית הידועה עד לעייפה של כותב שורות אלו, באמת לא התחשק בשר, במיוחד לא אחרי קבב צלוי בתבשיל טורקי בולגרי של חצילים קלויים ושמן זית שהכנתי לעצמי בצהריים (מי אמר מאסטר שף?) עוד לפני שהוחלט על מסעדה, וגם ניסינו להימנע מחריף לכבוד אב המשפחה (ויש שיאמרו, גם לכבוד מנהלת הפורום...). הלכנו, בהמלצת המלצר, על הכי פשוט:
"הקובנה של צביה" אפויה בסמנה, עגבניות גריל מרוסקות ופלפל ירוק חריף (29) ליוותה היטב את המנות כהרגלה על אף חריכת יתר קלה מבחוץ. ארטישוק, לבבות חסה, פרמז'ן, ביצה כבושה, שעועית ירוקה, בצל אדום, שום כבוש ואיולי סיזר (75) הייתה המנה הראשונה שחלקנו. צלחת גדולה, מרכיבים טריים, פרמזן איכותי, פיתול ותחכום מינימלי אבל נכון. עבודה טובה של מטבח שמודע לעצמו. קצת יקר אמנם, אבל עולה עשרות מונים על סלטים דומים ולא זולים בהרבה בבתי קפה נחשבים, למשל.
עיקריות: פפרדלה חמאה, מרווה, שום, שעועית ירוקה, זוקיני, פירורי בריוש וביצה עלומה בטמפורה (75) וגם פילה בורי, קרם חצילים מעושנים, פריקי בלימונים כבושים, ירוקים של קיץ, יוגורט כבשים ווינגרט עשבים (99). כאמור, הליכה על בטוח, שתי מנות שכבר נדגמו בעבר ועשו גם הן את העבודה, מי יותר מי קצת פחות, גם עכשיו. הפפרדלה במנה גדולה, עם פסטה איכותית, תוצרת בית , שאמנם חסר היה בה מלח אבל לבד מכך הייתה עשירה ומשכנעת, עם ביצה עלומה משעשעת מעל. מדובר בדיוק במנה עיקרית לא מחייבת בארוחה קלילה יחסית, והרי לשם כך התכנסנו. במנת הבורי, הטובה מאד כשלעצמה, היה בסך הכל פילה אחד חצוי לשניים. זה גרם לה להרגיש לנו קצת יקרה מדי. הרי בורי הוא לאו דווקא אחד מהדגים המיוחסים. הוא איננו לוקוס ואפילו לא פלמידה לבנה. ניתן היה לפנק בחצי השני של הפילה באותה צלחת. עם זאת, הדג נצרב מצויין, הירקות טופלו טוב ומעל הכל הפליא קרם החצילים, עוד אחד מסימני ההיכר של אדוני, שהבהיר שוב בחיבור המשכנע ובפשטות מדוע המזללה מדברת לציבור סועדים רחב הרבה יותר מאשר שכנתה מעבר לדלת.
חלקנו שני קינוחים: וולרונה 57 - שכבות שוקולד, קרם פיסטוק, טוויל פיסטוק, קרם טופי ערער, חלבה הודית, גלידת וניל ופקאן וכן תותים וקרם ליים - דפי בצק עלים, קרם ליים, תותים, ג'לי מנדרינה-יוזו, ג'ינג'ר מסוכר, סורבה אשכולית אדומה (45 לדזרט) . כאן כבר הורגשה מורכבות של טעמים כפי שמאפיינת את אדוני לאורך השנים. במיוחד חיבתו לקרמים ומקצפות בעלות טעם בוצי, על גבול המלוח ואפילו החריף. זה בלט בקינוח התותים עם סורבה האשכולית הבלתי מתפשר שאוזן במשהו על ידי ג'לי המנדרינות הנפלא והג'ינג'ר המסוכר שבדרך כלל אינו כוס התה שלי. כאמור, לפעמים זה עובד נפלא. בקינוח האחר קצת פחות. קרם הפיסטוק נשא טעם מוזר משהו, מעט קשה לאכילה. החיבור שלו עם שאר הרכיבים המוצלחים לא נשא פרי. שכבות השוקולד השתלבו יפה עם חלבת ההל, ואת ההצגה גנב טופי הערער המדהים בטעמו. כשזה מצליח למאיר, זה מצליח בגדול. לא הייתי מתנגד לעוד שליכטה הגונה של טופי ערער על הצלחת במקום קרם הפיסטוק, אבל היי, זה אני.
בסך הכל הייתה זו ארוחה נעימה ולא מורכבת מדי, שאף עשתה לי חשק מחודש לחזור בעוד זמן מה. כשאהיה רעב, יהיה טעם לבדוק גם חלק מהאופציות הבשריות בתפריט. רע זה כנראה לא יכול להיות. אמנם, 460 השקלים (כולל 3 שתייה קלה) שנגבו עבור הארוחה להלן מרגישים כמו משהו יקר ב 10 או אולי 15 אחוזים יותר מהרצוי. בכל זאת, אכלנו כאן בורי, פסטה וסלט, ממרכיבים איכותיים אמנם אבל לא כאלו שנפלו מהשמיים. ועדיין, גם אם קצת יקר, הרי לארוחה שלא מתרחשת כל יום, המזללה היא עדיין חוייה מומלצת בסך הכל. נסו אותה, לפחות פעם בשנה.
