ה ד ו ל פ י ן
New member
מזל טוב אישי
אז מה ילד, ארבע שנים, אה? 208 שבועות, 1461 ימים, ולי עדיין זה נראה כאילו רק אתמול בקעת לך מחלל הרחם החמים אל העולם, שאם יורשה לי, לא בדיוק הלך והשתפר בארבע השנים האלה. העיניים האלה. העיניים החומות, המבינות, הסקרניות, הבוחנות בעיון כל דבר חדש, העיניים הן הרי חלון הראווה של הנפש, הצוהר לנשמתו של האדם, ואתה ילד, אתה הרי בורכת בנפש הכי מדהימה, ברגישות אין קץ, בשילוב יוצא דופן כל כך של שמחת חיים, חמלה והבנה. איך יכולות העיניים האלה לרשוף אש וגיצים אם יעז, חס וחלילה, ילד אחר להרהיב עוז ולגעת לרעה באחותך הזעירה (שמיד תגרום לו להתחרט על עצם לידתו…), ובאותה נשימה, את אותם אש וגיצים תוכל הרי להפנות לקטנטנה, כשזו תנסה לתקוף בחיוך רחב פרת משה רבנו שהתגייסת להציל מהגינה. ואיך ילד שלי, איך בכל יום חדש, איך כל יום מחדש, אתה מלמד אותי כל כך הרבה, מלמד על נתינה, מלמד על רגשות, מלמד על פתיחות ורגישות. איך אתה מוצא את דרכך הבטוחה והמהירה ללבי, איך, בלי שום קושי, שום שכבת מגן אינה עומדת בפניך, בפני המחשבה המהירה, הסקרנות שאין לה קץ, הרגישות הזאת, שיכולה, במחי מבט אחד בודד, לבוא, להתיישב לידי על הספה, ללטף לי את הלחי ולשאול למה אני עצוב, כשפרט אליך, אף אחד לא יכול היה לשים לב בכלל. ואיך בכל התמימות, אתה יכול להישיר אלי את זוג עיניך החומות, באמצע שיחה על מלחמות וחיילים ולשאול, בכוונה גמורה ובמבט בוחן: "נכון שאני אף פעם לא אמות?", ואיך אני אמור להסתיר את הדמעות שעוד רגע חונקות את הגרון? אבל לא העצב, לא הוא הענין, כמובן שלא. השמחה, האור הגדול, האושר הגדול שמציף כל חדר, כל מקום שאליו אתה נכנס, בזכות הנוכחות הכובשת, והמבט הזוהר, וחוש ההומור, והדמיון שבונה לו עולמות חדשים, על גבי אותם עולמות שרק לפני רגע היו ואינם עוד. איך אתה לובש צורה ופושט אותה, ועוד סונט בי על שלא זיהיתי את הדמות החדשה, והעזתי לשגות, אוי לאותה בושה. והבגרות הזאת, בגרות שגדולים ממך בשנים לא מתברכים בה עדיין, כזו שמותירה אותי לעיתים חסר אונים, מחוייך כשאתה גוער בי "אבא, מספיק עם השטויות", מותיר אותי נזוף, כמעט מתבייש על הילדותיות שלי, רק כמעט… והצחוק המתגלגל, וטוב הלב שקורן מכל תנועה, והנדיבות, אוצר בלום אתה ילד שלי, אלמלא היית שלי, אוף, כמה הייתי מקנא בהוריך. ילד אהוב שלי, ארבע שנים כבר הספקת לבלות כאן, בעולם ההפכפך והמוזר שלנו, טעמת כבר משהו קטן, אפילו בילית באיזו מדינה או שתיים, ואני, כל כך מקווה, ובתחושותי גם יודע, שבתבונתך תשכיל לאסוף הכל, לערום יחדיו את כל החוויות והריגושים, להפיק את המיטב ולהמשיך ולהיות מי שאתה, מה שאתה. ועוד מילה אחרונה ילד, ברשותך – תודה. תודה על כל רגע במחיצתך, על כל חיוך, על כל הברקה, וכל מלה טובה, אף לא אחד מאלה מובנים מאליו בעיני, ולעולם לא יהיו. אוהב עד אין קץ, אבא.
אז מה ילד, ארבע שנים, אה? 208 שבועות, 1461 ימים, ולי עדיין זה נראה כאילו רק אתמול בקעת לך מחלל הרחם החמים אל העולם, שאם יורשה לי, לא בדיוק הלך והשתפר בארבע השנים האלה. העיניים האלה. העיניים החומות, המבינות, הסקרניות, הבוחנות בעיון כל דבר חדש, העיניים הן הרי חלון הראווה של הנפש, הצוהר לנשמתו של האדם, ואתה ילד, אתה הרי בורכת בנפש הכי מדהימה, ברגישות אין קץ, בשילוב יוצא דופן כל כך של שמחת חיים, חמלה והבנה. איך יכולות העיניים האלה לרשוף אש וגיצים אם יעז, חס וחלילה, ילד אחר להרהיב עוז ולגעת לרעה באחותך הזעירה (שמיד תגרום לו להתחרט על עצם לידתו…), ובאותה נשימה, את אותם אש וגיצים תוכל הרי להפנות לקטנטנה, כשזו תנסה לתקוף בחיוך רחב פרת משה רבנו שהתגייסת להציל מהגינה. ואיך ילד שלי, איך בכל יום חדש, איך כל יום מחדש, אתה מלמד אותי כל כך הרבה, מלמד על נתינה, מלמד על רגשות, מלמד על פתיחות ורגישות. איך אתה מוצא את דרכך הבטוחה והמהירה ללבי, איך, בלי שום קושי, שום שכבת מגן אינה עומדת בפניך, בפני המחשבה המהירה, הסקרנות שאין לה קץ, הרגישות הזאת, שיכולה, במחי מבט אחד בודד, לבוא, להתיישב לידי על הספה, ללטף לי את הלחי ולשאול למה אני עצוב, כשפרט אליך, אף אחד לא יכול היה לשים לב בכלל. ואיך בכל התמימות, אתה יכול להישיר אלי את זוג עיניך החומות, באמצע שיחה על מלחמות וחיילים ולשאול, בכוונה גמורה ובמבט בוחן: "נכון שאני אף פעם לא אמות?", ואיך אני אמור להסתיר את הדמעות שעוד רגע חונקות את הגרון? אבל לא העצב, לא הוא הענין, כמובן שלא. השמחה, האור הגדול, האושר הגדול שמציף כל חדר, כל מקום שאליו אתה נכנס, בזכות הנוכחות הכובשת, והמבט הזוהר, וחוש ההומור, והדמיון שבונה לו עולמות חדשים, על גבי אותם עולמות שרק לפני רגע היו ואינם עוד. איך אתה לובש צורה ופושט אותה, ועוד סונט בי על שלא זיהיתי את הדמות החדשה, והעזתי לשגות, אוי לאותה בושה. והבגרות הזאת, בגרות שגדולים ממך בשנים לא מתברכים בה עדיין, כזו שמותירה אותי לעיתים חסר אונים, מחוייך כשאתה גוער בי "אבא, מספיק עם השטויות", מותיר אותי נזוף, כמעט מתבייש על הילדותיות שלי, רק כמעט… והצחוק המתגלגל, וטוב הלב שקורן מכל תנועה, והנדיבות, אוצר בלום אתה ילד שלי, אלמלא היית שלי, אוף, כמה הייתי מקנא בהוריך. ילד אהוב שלי, ארבע שנים כבר הספקת לבלות כאן, בעולם ההפכפך והמוזר שלנו, טעמת כבר משהו קטן, אפילו בילית באיזו מדינה או שתיים, ואני, כל כך מקווה, ובתחושותי גם יודע, שבתבונתך תשכיל לאסוף הכל, לערום יחדיו את כל החוויות והריגושים, להפיק את המיטב ולהמשיך ולהיות מי שאתה, מה שאתה. ועוד מילה אחרונה ילד, ברשותך – תודה. תודה על כל רגע במחיצתך, על כל חיוך, על כל הברקה, וכל מלה טובה, אף לא אחד מאלה מובנים מאליו בעיני, ולעולם לא יהיו. אוהב עד אין קץ, אבא.
