מזל טוב את אמא של אמא!
אומרים שאנחנו בוחרים את חיינו אז כנראה שבתת המודע בחרתי להיות משפחה חד אדם. אני. בלי חשבון לאיש. ואז לפתע אומרים לך " אמא שלך סובלת מאלצהיימר!" , מזל טוב הפכתי רשמית לאמא. בלי צירים בלי הריון. בלי הכנה או בחירה. הפכתי להיות אמא לאמא שלי. מעבר לקושי הנפשי של המעבר מהילדה הקטנה והמפונקת של אמא להיות ההורה שלה. קושי גם שלי וגם שלה. הרי שאין בית ספר שמכין אותך להיות הורה לאמא שלך. כי זה לא להיות הורה לילד שגדל ומתפתח ומתעצב אלא להיפך להיות הורה לאדם שלם ומעוצב שנסוג אט אט לחידלון. להורה לילד יש את השלב הראשוני התלותי שאת מניקה רוחצת, מחתלת. פה את אמא של תינוקת ואת מאכילה, מחתלת, רוחצת ומנקה ומורחת משחה נגד פריחה. ואת גם הורה לנערה מתבגרת עם מצב רוח משתנה ומתחלף בשניות ואמא לילדה אישה בת שנתיים שכל הזמן אומרת לא רוצה ומנסה לרוץ הרחק ולגלות את העולם. את אמא רב גילית לילדה אישה שמתמרדת בך ואין לך את האמצעים שיש להורה רגיל. מה תעשי? תשלחי אותה לחדר? שבועיים בלי טלוויזיה? תקחי את הפלאפון? מה??????? תצעקי? תדברי אל הקירות? חלילה וחס תרימי יד? הרי את לא יכולה לנקוט בשום סנקציה. את יכולה לאכול את הלב. לנסות לפייס ולרצות ולפתע פתאום להבהל מעצמך איך שטן הזעם מתפרץ מתוכך. ואת יודעת שזה לא ימנע את הפעם הבאה ולא ישנה כלום. רק יוסיף לך רגשי אשם הרבה הרבה אחרי שאמא שלך תסלח לך ותשכח את מה שהיה. אחותי שהיא אמא ותיקה, ואני מרשה לעצמי לומר אמא מעולה הכי שאפשר, מיומנת ממני בלהתגבר על התנגדות לטיטול או באיך להלביש מהר יותר את המכנסיים, ובביקורים שלה למדתי המון. אבל איך להפעיל את הסמכות ההורית של המבוגר מבין השניים שפועל בסמכותיות לטובת אמא אני לא מצליחה להפנים. איך אני יבחושית קטנה, פישרית שהחלב עוד לא יבש על שפתיה ( כפי שאמא תמיד אמרה) יכולה להחליט ולכפות על אמא? ומהתיסכול אני מוצאת את עצמי לפעמים חוזרת על משפטים ששמעתי את אמא שלי אומרת לאמא שלה ואשר נשבעתי שאני לעולם לא אומר.ההבדל שסבתא שלי היתה אישה צלולה שמתה בשיבה טובה והיתה אישה קשה.ואמא שלי אישה נוחה באופייה אבל חולת אלצהיימר והמחלה היא שמדברת מגרונה. אמש חזרתי לפנות בוקר אחרי בילויי לילי נוסף בכפר המוסיקה. למרות התיכנון הראשוני לא יכולתי להשאר למופע הזריחה ולהאזין לארקדי דוכין שר את" מי אוהב אותך יותר ממני", ההימנון של אמא ושלי. עזבתי את ידידי שם וממש התחלתי ללכת הביתה ברגל, עד שהגיעה מונית שלקחה אותי הביתה. כשישבתי שם מחפשת איך לחזור הביתה ליד אותם עשרות צעירים משוחררים מכל עול, הבנתי. אני כבר לא פיטר פן. אני אמא לאמא שלי. בעלת צרכים מיוחדים. צרכים שעומדים במקום הראשון. מזל טוב, אמרתי לעצמי. יש לך בת!
אומרים שאנחנו בוחרים את חיינו אז כנראה שבתת המודע בחרתי להיות משפחה חד אדם. אני. בלי חשבון לאיש. ואז לפתע אומרים לך " אמא שלך סובלת מאלצהיימר!" , מזל טוב הפכתי רשמית לאמא. בלי צירים בלי הריון. בלי הכנה או בחירה. הפכתי להיות אמא לאמא שלי. מעבר לקושי הנפשי של המעבר מהילדה הקטנה והמפונקת של אמא להיות ההורה שלה. קושי גם שלי וגם שלה. הרי שאין בית ספר שמכין אותך להיות הורה לאמא שלך. כי זה לא להיות הורה לילד שגדל ומתפתח ומתעצב אלא להיפך להיות הורה לאדם שלם ומעוצב שנסוג אט אט לחידלון. להורה לילד יש את השלב הראשוני התלותי שאת מניקה רוחצת, מחתלת. פה את אמא של תינוקת ואת מאכילה, מחתלת, רוחצת ומנקה ומורחת משחה נגד פריחה. ואת גם הורה לנערה מתבגרת עם מצב רוח משתנה ומתחלף בשניות ואמא לילדה אישה בת שנתיים שכל הזמן אומרת לא רוצה ומנסה לרוץ הרחק ולגלות את העולם. את אמא רב גילית לילדה אישה שמתמרדת בך ואין לך את האמצעים שיש להורה רגיל. מה תעשי? תשלחי אותה לחדר? שבועיים בלי טלוויזיה? תקחי את הפלאפון? מה??????? תצעקי? תדברי אל הקירות? חלילה וחס תרימי יד? הרי את לא יכולה לנקוט בשום סנקציה. את יכולה לאכול את הלב. לנסות לפייס ולרצות ולפתע פתאום להבהל מעצמך איך שטן הזעם מתפרץ מתוכך. ואת יודעת שזה לא ימנע את הפעם הבאה ולא ישנה כלום. רק יוסיף לך רגשי אשם הרבה הרבה אחרי שאמא שלך תסלח לך ותשכח את מה שהיה. אחותי שהיא אמא ותיקה, ואני מרשה לעצמי לומר אמא מעולה הכי שאפשר, מיומנת ממני בלהתגבר על התנגדות לטיטול או באיך להלביש מהר יותר את המכנסיים, ובביקורים שלה למדתי המון. אבל איך להפעיל את הסמכות ההורית של המבוגר מבין השניים שפועל בסמכותיות לטובת אמא אני לא מצליחה להפנים. איך אני יבחושית קטנה, פישרית שהחלב עוד לא יבש על שפתיה ( כפי שאמא תמיד אמרה) יכולה להחליט ולכפות על אמא? ומהתיסכול אני מוצאת את עצמי לפעמים חוזרת על משפטים ששמעתי את אמא שלי אומרת לאמא שלה ואשר נשבעתי שאני לעולם לא אומר.ההבדל שסבתא שלי היתה אישה צלולה שמתה בשיבה טובה והיתה אישה קשה.ואמא שלי אישה נוחה באופייה אבל חולת אלצהיימר והמחלה היא שמדברת מגרונה. אמש חזרתי לפנות בוקר אחרי בילויי לילי נוסף בכפר המוסיקה. למרות התיכנון הראשוני לא יכולתי להשאר למופע הזריחה ולהאזין לארקדי דוכין שר את" מי אוהב אותך יותר ממני", ההימנון של אמא ושלי. עזבתי את ידידי שם וממש התחלתי ללכת הביתה ברגל, עד שהגיעה מונית שלקחה אותי הביתה. כשישבתי שם מחפשת איך לחזור הביתה ליד אותם עשרות צעירים משוחררים מכל עול, הבנתי. אני כבר לא פיטר פן. אני אמא לאמא שלי. בעלת צרכים מיוחדים. צרכים שעומדים במקום הראשון. מזל טוב, אמרתי לעצמי. יש לך בת!
