אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
מזל טוב לפורום.
- פותח הנושא נקב בה
- פורסם בתאריך
מכתב לאיש שלא יהיה שלי.
אז המילה היא שלום. לא משנה כיצד יזרמו הדמעות, לבי ישוב לגור לבד. אדמיין שאתה צריך אותי למרות שנגמר. ואוכל לקחת את האש שבערה בזמן שכולם הסתובבו להביט בנו משייטים בחלום רחב ולהפוך אותה למקור הצער שלי. התנהלנו מעבר לחיים האמיתיים וכשעולמך התפוגג איבדתי אותך לנצח. נותרתי קונכייה ריקה. אתה מבין, מילאת אותי בשקט ורוקנת אותי בו בעת. קרעת אותי לגזרים, השארת אותי פצועה ומדממת. מה עשית, למה? אני לא יודעת מה היה הדבר שעיגן אותי לדמותך, שתפר את לבי להווייתך בחוט ניילון שקוף, עדין, פגיע. שהפך את פעימות לבך לצורך עבור לבי שלי. פעמים רבות פנית אליי ושאלת למה, למה מיכאלה? למה את ולמה כל כך מהר ולמה בכלל. עניתי לך שאני לא יודעת ושאני בעצמי מפחדת. מוזר, אף פעם לא אמרת שאתה מפחד, רק שאלת. לקחת את הבדידות שכפיתי על עצמי לחלומך ולא נתת לי להמתין. לקחתי סיכונים מחושבים, התעוורתי מאורך הנהדר כל-כך. כמו ילדה המשכתי לרוץ לעוד למרות שאני מכירה את טעם הפגיעה היטב. שרת לי שירי אהבה אבל לא דיברת איתי, לא יכולת לחכות לאהוב אותי ושנאת לעזוב בלילות. הגעתי עם עיניים פקוחות אל ארץ נדודיך ולא יכולתי לאחוז בך, כי אתה אי. הפכת אותי לאתמול שלך ורצת, פרא, על סף צוקי הזמן נשאת את חלומותיי ממני והלאה. כנראה שסיפור חייך מתחיל ונגמר עם מישהי אחרת. ועכשיו כשאני עוצמת את עיניי אתה מופיע, המים נוטפים מגופך, השמש קורנת בשערך. האם הכל התחיל אתך ובדרך שגרמת לי להרגיש? מחר בלילה, מחר בלילה, במטוס חשבתי על מחר בלילה. יכולתי לברוח, לעזוב ללא סימן, כפי שאני מורגלת. רק לברוח. להיות משוחררת – נקיה, אבל משהו יחסר בי. אז הבריחה בוטלה וזמן הבכי חזר. אתה תעזוב אותי, אני יכולה לראות זאת מהדרך שעיניך מביטות בי. אני יכולה לנחש זאת על פי הדרך שאתה קורא לי יקירתי. ומיד יבוא זמן הבכי. זה קצת מצחיק, אבל הפעמונים לא מצלצלים. הם אף פעם לא צלצלו. זה דבר שקט, קטן, אישי מאד ומסעיר גם יחד. כשאתה אוחז את העולם בידיך הרועדות אתה חושב שתשמע מקהלה, אבל זה דבר שקט. אין זיקוקים, או שאגות קהל. אולי זו האטמוספירה המוזרה על העננים שלא מביאה תופים ומרכבות אש כדי להודיע שהגעת. אין נרות רומאיים וקולות מלאכיים וזה לא משנה לי, העיקר שתבוא. אני מבינה שיש לך הרים רבים לטפס עליהם ומלחמות עקובות מדם לנהל. אני יודעת שלא יהיו תופים אבל אדע כשאראה אותך. לא יודעת היכן או מתי אבל אדע כשאראה. כי יתגנב לו אז האושר שמגיע על קצות האצבעות, בשקט. דבר שקט מאד. הייתי בטוחה כי האהבה תגדל. אהבה שרק לעתים נראית בשניים, שהופכת כל לילה לראשון, כל יום להתחלה. שרוחות תרחפנה ותרקודנה ובזוהרן תהפוכנה חמות מהתרגשות ותעניק לנו בהירות של אוהבים שבוהקים כאחד. תהילת היום וניצוץ לילה. שעם הזמן נלמד להפליג והזמן לא ישנה את משמעות אהבתנו, חסרת הגיל וירוקת העד. כמו כדור שלג שמתגלגל – מתעצם - נבנה בשאון. וכעת הפכת את עצמך לזיכרון מכאיב. אזכור תמיד את הכסא, את החלון, את אופן זרימת האור. את הבגדים שלבשתי. הקולות ששמעתי, את שהתחולל בנפשי. הריח, הקול, נחרטו בתודעתי. אני זוכרת כל מילה שכתבת לי, מה שנתת לי, ראה לאן הובלת אותי. יש דברים שהם שלך, ששום גל לא ישטוף ואף רוח לא תעיף. אטייל בעברי ואצטייד במסע העתיד הצפוי לי כי אתה הקשר מעברי לעתיד ילדיי שטרם נולדו. הפכת אותי לזרם החיים שהיה חלק ממני, ועכשיו כל אלה שלי. יש רגעים שנזכור כל חיינו, כאלה שחלמנו עליהם. היה לנו רגע כזה. רציתי ללבוש את בגדיך, הם רכים ונעימים. הם מרגישים אתה. הם נוגעים, מנחמים ומניעים אותי. מחממים אותי. גורמים לי להרגיש אותך הולך בתוכי. לשכב אתך על ספה בלויה לאחר הסבר מפורט שנתת לי על המוזיקה שלך. הסבר רציני - כבד ראש. אז אני אניח את ראשי על בטנך ופתאום תפנה ותגיד לי: "הנה מיכאלה, זה מגיע, תקשיבי, תקשיבי" ההתרגשות הילדותית שתעטוף אותך תסחוף אותי לצחוק מאושר. רציתי להזין אותך, לטפח אותך, להתאחד עם מקצב פעימות לבך. לעמוד עירומה מולך בזמן שאתה מקלף אותי שכבה אחר שכבה. לחוש אותך עוטף, מערסל אותי אליך. להתבצר בחומות שתבנה סביבי אך עדיין להרגיש חופשייה, לספוג אותך לתוכי. ולמרות שאין צינה אני רועדת, אין להבה אך אני נאכלת. למרות שאין סערה אני שומעת ברקים ואני הלומת נשימה. אני נופלת מגופי וזורמת לנהר רגשות שאני כבר לא מזהה כשלי. אני פקעת של בלבול. כל התחושות המוזרות הללו, מגרדות אותי, חושפות משהו חדש. להיות שם כשתחזור בערב, להמהם את שירך האהובים. לחגוג את נשיותי אתך. להיות רכה ונימוחה, לראות כיצד האהבה משתובבת בעיניך, כמו זוג עבדים המשתרכים אחרי לכל מקום אליו אני פונה. האם תפנה אליי ותביט בי שוב באותו האופן? האם אתה קרוב מספיק כדי לקחת אותי לעדן שלך או שאתחפר בבדידותי? האם אתה מוכן לרגשות, האם אתה מוכן ללמוד לגדול מתוך עולם בו אנו תלויים בדמעות? בעולם שהלילות בו אינם נגמרים. אין דבר מספיק טוב כדי שימשך לנצח, מצבים מושלמים חייבים להתקלקל. אבל זה מעולם לא מנע ממני לרצות יותר לאורך זמן. במבט לאחור הייתי יכולה אולי לנהוג אחרת, אבל לקח לי זמן רב מדי להבין אותך. עכשיו כשברחת לפחות אני יודעת אותך בדיוק. זה משגע שאינך שלי. אבל בסוף אתה צריך יותר ממה שאתה רוצה - פנטזיות וחופש. אף אדם לא יהיה לצידי לנצח אני מודעת לכך, גם אם אעביר את עולמי בכדי להיות אתך עדיין הרווח ביננו יהיה רחב מדי. במבט לאחור יכולתי לנהוג אחרת, ללמוד לפני שמעדתי, הייתי חסרת זהירות. אני לא יודעת ממה אני מפחדת, בסך הכל אני מכירה את האכזבה, היא הדבר היחיד שמעולם לא אכזב אותי. אבל אתך אני צריכה רגע נוסף. הלחישה המסובכת הומה בראשי, האווירה מזעזעת אותי. אני רועדת עכשיו. אני מתגעגעת לסיפור האגדות בעולמן המסתובב, היינו שם צעירים, יחד. עכשיו אני יורדת מהבמה, מסירה את האיפור בזמן שהאור צורב בפניי ומקעקע בי עוד אכזבה. אין לי יותר מה לעשות מלבד לאחוז בדמותך הנעלמת. לשוב ולנדוד בין הצללים, לברוח מן השמש ולהתהלך רק לאור קרני הירח - בחשאי. אני לך לא יכולה יותר. מישהו חייב לשמוע את המילים שמעולם לא אמרתי, הלילה לו היית פה, שתיקתי היתה נשברת. אני צריכה שתגע בי. בלבי. בלב שאומר לי לראות את עצמי, לשחרר את עצמי, להיות אני. קול פנימי מתגבר ואיני יכולה להשתיקו, הקול מתגלגל ובוקע, אני לא יכולה להשתיקו יותר. כבר לא משנה מה יקרה, זה כבר לא יהיה דומה יותר. נותרתי ציפור שיר ששרה מלבה. כל תו מקלף שכבה. אני שרה את שירך הבודד, האם תמצא את חייך בשיריי? אני שרה את השיר העצוב שלי, הבודד, שאף אחד אינו רואה. הפעם השיר הוא עבורי. שירי ישחרר אותך לחופשי, אבל מי ישיר למעני? היכן ציפור השיר שלי? מתגעגעת אליך, מנשקת אותך לשלום, מיכאלה.
אז המילה היא שלום. לא משנה כיצד יזרמו הדמעות, לבי ישוב לגור לבד. אדמיין שאתה צריך אותי למרות שנגמר. ואוכל לקחת את האש שבערה בזמן שכולם הסתובבו להביט בנו משייטים בחלום רחב ולהפוך אותה למקור הצער שלי. התנהלנו מעבר לחיים האמיתיים וכשעולמך התפוגג איבדתי אותך לנצח. נותרתי קונכייה ריקה. אתה מבין, מילאת אותי בשקט ורוקנת אותי בו בעת. קרעת אותי לגזרים, השארת אותי פצועה ומדממת. מה עשית, למה? אני לא יודעת מה היה הדבר שעיגן אותי לדמותך, שתפר את לבי להווייתך בחוט ניילון שקוף, עדין, פגיע. שהפך את פעימות לבך לצורך עבור לבי שלי. פעמים רבות פנית אליי ושאלת למה, למה מיכאלה? למה את ולמה כל כך מהר ולמה בכלל. עניתי לך שאני לא יודעת ושאני בעצמי מפחדת. מוזר, אף פעם לא אמרת שאתה מפחד, רק שאלת. לקחת את הבדידות שכפיתי על עצמי לחלומך ולא נתת לי להמתין. לקחתי סיכונים מחושבים, התעוורתי מאורך הנהדר כל-כך. כמו ילדה המשכתי לרוץ לעוד למרות שאני מכירה את טעם הפגיעה היטב. שרת לי שירי אהבה אבל לא דיברת איתי, לא יכולת לחכות לאהוב אותי ושנאת לעזוב בלילות. הגעתי עם עיניים פקוחות אל ארץ נדודיך ולא יכולתי לאחוז בך, כי אתה אי. הפכת אותי לאתמול שלך ורצת, פרא, על סף צוקי הזמן נשאת את חלומותיי ממני והלאה. כנראה שסיפור חייך מתחיל ונגמר עם מישהי אחרת. ועכשיו כשאני עוצמת את עיניי אתה מופיע, המים נוטפים מגופך, השמש קורנת בשערך. האם הכל התחיל אתך ובדרך שגרמת לי להרגיש? מחר בלילה, מחר בלילה, במטוס חשבתי על מחר בלילה. יכולתי לברוח, לעזוב ללא סימן, כפי שאני מורגלת. רק לברוח. להיות משוחררת – נקיה, אבל משהו יחסר בי. אז הבריחה בוטלה וזמן הבכי חזר. אתה תעזוב אותי, אני יכולה לראות זאת מהדרך שעיניך מביטות בי. אני יכולה לנחש זאת על פי הדרך שאתה קורא לי יקירתי. ומיד יבוא זמן הבכי. זה קצת מצחיק, אבל הפעמונים לא מצלצלים. הם אף פעם לא צלצלו. זה דבר שקט, קטן, אישי מאד ומסעיר גם יחד. כשאתה אוחז את העולם בידיך הרועדות אתה חושב שתשמע מקהלה, אבל זה דבר שקט. אין זיקוקים, או שאגות קהל. אולי זו האטמוספירה המוזרה על העננים שלא מביאה תופים ומרכבות אש כדי להודיע שהגעת. אין נרות רומאיים וקולות מלאכיים וזה לא משנה לי, העיקר שתבוא. אני מבינה שיש לך הרים רבים לטפס עליהם ומלחמות עקובות מדם לנהל. אני יודעת שלא יהיו תופים אבל אדע כשאראה אותך. לא יודעת היכן או מתי אבל אדע כשאראה. כי יתגנב לו אז האושר שמגיע על קצות האצבעות, בשקט. דבר שקט מאד. הייתי בטוחה כי האהבה תגדל. אהבה שרק לעתים נראית בשניים, שהופכת כל לילה לראשון, כל יום להתחלה. שרוחות תרחפנה ותרקודנה ובזוהרן תהפוכנה חמות מהתרגשות ותעניק לנו בהירות של אוהבים שבוהקים כאחד. תהילת היום וניצוץ לילה. שעם הזמן נלמד להפליג והזמן לא ישנה את משמעות אהבתנו, חסרת הגיל וירוקת העד. כמו כדור שלג שמתגלגל – מתעצם - נבנה בשאון. וכעת הפכת את עצמך לזיכרון מכאיב. אזכור תמיד את הכסא, את החלון, את אופן זרימת האור. את הבגדים שלבשתי. הקולות ששמעתי, את שהתחולל בנפשי. הריח, הקול, נחרטו בתודעתי. אני זוכרת כל מילה שכתבת לי, מה שנתת לי, ראה לאן הובלת אותי. יש דברים שהם שלך, ששום גל לא ישטוף ואף רוח לא תעיף. אטייל בעברי ואצטייד במסע העתיד הצפוי לי כי אתה הקשר מעברי לעתיד ילדיי שטרם נולדו. הפכת אותי לזרם החיים שהיה חלק ממני, ועכשיו כל אלה שלי. יש רגעים שנזכור כל חיינו, כאלה שחלמנו עליהם. היה לנו רגע כזה. רציתי ללבוש את בגדיך, הם רכים ונעימים. הם מרגישים אתה. הם נוגעים, מנחמים ומניעים אותי. מחממים אותי. גורמים לי להרגיש אותך הולך בתוכי. לשכב אתך על ספה בלויה לאחר הסבר מפורט שנתת לי על המוזיקה שלך. הסבר רציני - כבד ראש. אז אני אניח את ראשי על בטנך ופתאום תפנה ותגיד לי: "הנה מיכאלה, זה מגיע, תקשיבי, תקשיבי" ההתרגשות הילדותית שתעטוף אותך תסחוף אותי לצחוק מאושר. רציתי להזין אותך, לטפח אותך, להתאחד עם מקצב פעימות לבך. לעמוד עירומה מולך בזמן שאתה מקלף אותי שכבה אחר שכבה. לחוש אותך עוטף, מערסל אותי אליך. להתבצר בחומות שתבנה סביבי אך עדיין להרגיש חופשייה, לספוג אותך לתוכי. ולמרות שאין צינה אני רועדת, אין להבה אך אני נאכלת. למרות שאין סערה אני שומעת ברקים ואני הלומת נשימה. אני נופלת מגופי וזורמת לנהר רגשות שאני כבר לא מזהה כשלי. אני פקעת של בלבול. כל התחושות המוזרות הללו, מגרדות אותי, חושפות משהו חדש. להיות שם כשתחזור בערב, להמהם את שירך האהובים. לחגוג את נשיותי אתך. להיות רכה ונימוחה, לראות כיצד האהבה משתובבת בעיניך, כמו זוג עבדים המשתרכים אחרי לכל מקום אליו אני פונה. האם תפנה אליי ותביט בי שוב באותו האופן? האם אתה קרוב מספיק כדי לקחת אותי לעדן שלך או שאתחפר בבדידותי? האם אתה מוכן לרגשות, האם אתה מוכן ללמוד לגדול מתוך עולם בו אנו תלויים בדמעות? בעולם שהלילות בו אינם נגמרים. אין דבר מספיק טוב כדי שימשך לנצח, מצבים מושלמים חייבים להתקלקל. אבל זה מעולם לא מנע ממני לרצות יותר לאורך זמן. במבט לאחור הייתי יכולה אולי לנהוג אחרת, אבל לקח לי זמן רב מדי להבין אותך. עכשיו כשברחת לפחות אני יודעת אותך בדיוק. זה משגע שאינך שלי. אבל בסוף אתה צריך יותר ממה שאתה רוצה - פנטזיות וחופש. אף אדם לא יהיה לצידי לנצח אני מודעת לכך, גם אם אעביר את עולמי בכדי להיות אתך עדיין הרווח ביננו יהיה רחב מדי. במבט לאחור יכולתי לנהוג אחרת, ללמוד לפני שמעדתי, הייתי חסרת זהירות. אני לא יודעת ממה אני מפחדת, בסך הכל אני מכירה את האכזבה, היא הדבר היחיד שמעולם לא אכזב אותי. אבל אתך אני צריכה רגע נוסף. הלחישה המסובכת הומה בראשי, האווירה מזעזעת אותי. אני רועדת עכשיו. אני מתגעגעת לסיפור האגדות בעולמן המסתובב, היינו שם צעירים, יחד. עכשיו אני יורדת מהבמה, מסירה את האיפור בזמן שהאור צורב בפניי ומקעקע בי עוד אכזבה. אין לי יותר מה לעשות מלבד לאחוז בדמותך הנעלמת. לשוב ולנדוד בין הצללים, לברוח מן השמש ולהתהלך רק לאור קרני הירח - בחשאי. אני לך לא יכולה יותר. מישהו חייב לשמוע את המילים שמעולם לא אמרתי, הלילה לו היית פה, שתיקתי היתה נשברת. אני צריכה שתגע בי. בלבי. בלב שאומר לי לראות את עצמי, לשחרר את עצמי, להיות אני. קול פנימי מתגבר ואיני יכולה להשתיקו, הקול מתגלגל ובוקע, אני לא יכולה להשתיקו יותר. כבר לא משנה מה יקרה, זה כבר לא יהיה דומה יותר. נותרתי ציפור שיר ששרה מלבה. כל תו מקלף שכבה. אני שרה את שירך הבודד, האם תמצא את חייך בשיריי? אני שרה את השיר העצוב שלי, הבודד, שאף אחד אינו רואה. הפעם השיר הוא עבורי. שירי ישחרר אותך לחופשי, אבל מי ישיר למעני? היכן ציפור השיר שלי? מתגעגעת אליך, מנשקת אותך לשלום, מיכאלה.
כל האהבות , כל החלומות שלא יהיו
שלנו הם אלו שחרוטים בלב עמוק , אך בלעדיהם לא היינו יודעים אושר מופלא לא היינו מרחפים בשחקים בניסיון לגעת בהם , לגעת בחלום . ואז אנחנו משחררים .. זה כואב ,חותך את הנשמה בסכין חדה ומתוך הכאב צצה ציפור שיר ששרה לנו - ציפור הנפש שלנו . ברוכה הבאה , שולחת לך המון אהבה מקווה שציפור השיר שלך תזמר לך בקרוב.
שלנו הם אלו שחרוטים בלב עמוק , אך בלעדיהם לא היינו יודעים אושר מופלא לא היינו מרחפים בשחקים בניסיון לגעת בהם , לגעת בחלום . ואז אנחנו משחררים .. זה כואב ,חותך את הנשמה בסכין חדה ומתוך הכאב צצה ציפור שיר ששרה לנו - ציפור הנפש שלנו . ברוכה הבאה , שולחת לך המון אהבה מקווה שציפור השיר שלך תזמר לך בקרוב.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.