רייסטלין מאגר
New member
מזמן לא פורסם פרק, אז עכשיו שניים:
פרק 19: קאטסואו עמד על ראש הצוק והביט אל האופק. מולו יכול היה לראות רק ים, ללא שום יבשה מלבד כמה איים קטנטנים, שקוטרם לא יותר ממטרים אחדים. הרוח שבאה מכיוון הים הכתה בפניו, והוא עצם את עיניו מתחת למשקפי השמש שלו ושאף את ריח החול והמלח. "הוא שם, קיטסונומון." אמר. "כן." הסכים הדיג'ימון שעופף לידו. "הדיג'ימונים בכפר ההוא אמרו שהוא מעבר לים, אבל שאסור לנו ללכת לבד." קיטסונומון נחר בבוז. "הסתדרנו לבד עד עכשיו. הייתי לבד כל החיים שלי." "אני עדיין לבד." מלמל הנער בשקט. בטנו של הדיג'ימון השמיע קרקור חזק. "אני הולך לחפש אוכל. אתה רעב?" "לא." וקיטסונומון עף משם בחיפוש אחר אוכל, מותיר את שותפו לבדו, כרגיל. "אתם לא תוכלו לעשות את זה לבד. הוא מסוכן מדי, היצור הכי מסוכן שפגשתם מעולם. תצטרכו את עזרת השומרים האחרים. עד שתמצאו אותם, לא תוכלו לעשות כלום." אמר הארמדילומון שפגשו בכפר. כל הפעמים בהם קאטסואו וקיטסונומון נאלצו להציל את האחרים חלפו בראשו של שחור השיער והוא עיקם את אפו. "לא נוכל לעשות את זה לבד? אני לבד כל החיים!" אמר, ובמוחו יכול היה לראות שוב את אמו החולה, ואת הנער שחור השיער שכל-כך העריץ, מסתובב תמיד עם משקפי שמש מרובעות וסיגריה בפיו, אחיו הגדול. "ריטסוקה." השם בקע מפיו כמעט בלחישה. "עברו עשר שנים מאז. זה הייתי אמור להיות אני, אבל אתה תמיד היית שם כדי לשמור עליי, וגם אז." והנער החל לשקוע בזיכרונות. "אני לבד מאז שאני זוכר את עצמי. ריטסוקה אף-פעם לא היה בבית, ואני הייתי נשאר לבד כדי לטפל באמא. את כל מה שאני יודע למדתי בעצמי, אולי עם מעט עזרה מצד ריטסוקה מדי פעם. הוא היה נראה כאילו הוא יודע הכל, כאילו הוא מסוגל לעשות הכל, כאילו הוא בלתי-מנוצח. הערצתי אותך, ריטסוקה, היית הגיבור שלי. ואז זה קרה, לפני עשר שנים..." ילד קטן, בערך בן חמש, עמד על שפת הכביש וחיכה שאחיו הגדול יצא מהחנות שמעבר לכביש עם הגלידה שהלך לקנות להם. הוא אמר לו לחכות שם, אבל הילד שחור השיער חיכה כבר הרבה זמן, והחום החל להרגיז אותו. הוא הביט לשני הכיוונים, והניח רגל אחת על הכביש. אחרי היסוס קל, הניח את השנייה, ואז החל לחצות בריצה. רעש המנוע של מכונית כחולה ודהויה נשמע, הרעש שאוזניו לא קלטו בזמן. הילד נעצר והביט במכונית בעיניים פעורות לרווחה. "קאטסואו!!!" הוא שמע את הצרחה. משהו כבד פגע בילד והוא מצא את עצמו מתגלגל על הכביש, הרחק מהמכונית. צליל מצמרר של חריקת בלמים נשמע, משהו פגע באדם שהציל אותו. הוא התגלגל על הכביש כמה פעמים ואז נעצר, ודם החל להכתים את בגדיו ולהתפשט סביבו בשלולית גדולה. יד קטנה נשלחה אל עבר משקפי השמש שכיסו את עיניו התכולות של הנער ולקחה אותם. שתי הידיים אחזו בה והרכיבו אותה על עיניו של הילד שאחיו נהרג, הילד שכעבור עשר שנים הפך לקאטסואו. "מאז, באמת הייתי לבד. זה לא היה כמו להיות בבית עם אמא עד הערב, אז היית חוזר. הפעם לא היה לנו אף-אחד שידאג לנו. לא הייתי יכול גם לעבוד וגם לדאוג לאמא, אבל הייתי חייב. הייתי מסתובב בחוץ כל היום וחוזר בשעות הצהריים המאוחרות, וכשהתבגרתי, אפילו יותר מאוחר." שחור השיער נותר שקט לרגע. "כשאמצא את ניאו דווימון זה יהיה בדיוק אותו דבר: לבד. הצלחתי להסתדר לבד עד עכשיו, ואני אצליח גם הפעם. ניאו דווימון יימחץ!" והוא קפץ את אגרופו. "קאטסואו!!!" נשמע קולו של קיטסונומון. הנער הסתובב לאחור והביט בדיג'ימון שחור וגדול עף לעברו. הוא זינק על האדמה במהירות והרגיש את גוף הדיג'ימון חולף ממש מעליו. אז התיישב והביט אל קיטסונומון, שטס בעקבות התוקף. "להבת ענבר!" הדיג'ימון השחור הגן על עצמו בידיו ולא ניזוק. "מה זה?" שאל קאטסואו וזינק על רגליו. "דווימון! הוא אחד מהדיג'ימונים שתקפו אותנו כשהגענו לעולם הדיגיטלי!" אמר קיטסונומון. "ציפורן מוות!" צעק דווימון. הדיג'ימון השני התחמק במהירות מהיד הארוכה שנשלחה לעברו, שיגר עצמו קדימה ונגח בחזהו של אויבו בעוצמה. זה תפס בראשו של קיטסונומון והטיל אותו למטה. האחרון פגע בראש הצוק, שהתרסק לחתיכות, ונפל למים שמתחת. "לעזאזל." קילל קאטסואו. דווימון שלח את ידו הנמתחת אליו ואצבעותיו נסגרו סביב צווארון חולצתו. הדיג'ימון הרים את הנער, שאחז בידו בכוח וניסה השתחרר, וקירב אותו אליו. "אני אהרוג אותך." אמר באיום, הניף את ידו וזרק את שחור השיער למים שמתחתם. בשעה שזה צלל למטה, מים השפריצו לכל עבר כשקיטסונומון פרץ מתוכם, תפס בחולצת שותפו ונסק יחד איתו. הוא הניח אותו על הצוק וריחף מול דווימון. "אתה." האחרון חרק בשיניו. "אני." השיב השני. "להבת ענבר!" הדיג'ימון השחור זז הצידה והושיט את ידו קדימה. "ציפורן מוות!" היא התארכה ופגעה בחזהו של קיטסונומון, שהתרסק על האדמה במרחק מה מקאטסואו, שצפה בקרב. דווימון נחת וניסה לפגוע באויבו בידיו, אבל זה התחמק פעמים אין ספור וניסה לנגוח שוב בחזהו של התוקף. זה תפס בראשו והטיח אותו באדמה, ואז בעט בו והעיף אותו לאחור. קאטסואו עמד במרחק בטוח מהשניים וצפה בקרב. "קדימה, קיטסונומון." אמר ללא קול. אבל הדיג'ימון לא הצליח לפגוע בדווימון כלל, ורק הוכה שוב ושוב. "קדימה, קיטסונומון!" צעק הנער וקפץ את אגרופיו. "להבת ענבר!" "הוא לא מסוגל לפגוע בו!" סינן שחור השיער דרך שיניים חשוקות. "הוא צריך עזרה! אבל...מה אני יכול לעשות? זה הקרב שלו, הוא לבד עכשיו." "להבת ענבר!" "ציפורן מוות!" קיטסונומון הוטח באדמה. "קאטסואו!" הוא קרא. "מה אני יכול לעשות?" שאל הנער בלחישה. ידו של דווימון הכתה באדמה ואויבו התגלגל הצידה במהירות וזינק על רגליו. אצבעותיו של הדיג'ימון השחור ננעצו באדמה, והוא עקר סלע גדול והשליך אותו על השני. "להבת ענבר!" קרא האחרון, וגשם של אבנים קטנות הוטח על כל חלקי גופו. "למה הוא לא מצליח? למה הוא לא יכול לעשות את זה לבד?" שאל קאטסואו את עצמו. דווימון התקרב אל הדיג'ימון ששכב על האדמה והטיל עליו את צלו. "קדימה, קיטסונומון!" סינן שחור השיער מבעד לשיניים קפוצות. "אתה יכול להצליח!" "קאטסואו..." הדיג'ימון הביט בו. "אני לא יכול לעשות את זה לבד..." "הוא לא..." עיניו של הנער התרחבו מאחורי משקפי השמש שלו והוא נזכר בפעם הראשונה שראה את קיטסונומון. "מה זה?!" שאל אז. "השותפים שנשלחו מטעם המועצה." אמר ריי. "שותפים." מלמל קאטסואו כעת. "מה אני אמור לעשות איתך?" "אתה לא אמור לעשות כלום, חוץ מלדאוג לו." הסביר ריי. "אני צריך לדאוג לו! הוא לא יכול לעשות את זה לבד! הוא צריך את העזרה שלי! אנחנו שותפים!" קאטסואו רץ קדימה, זינק על דווימון והפיל אותו. זה העיף אותו מעליו ושניהם קמו על רגליהם. "מה אתה עושה, בן-אדם טיפש?" שאל הדיג'ימון האפל. השני רץ לעברו והכה בחזהו, אבל דווימון רק עמד שם והביט בו. שחור השיער הניף את אגרופיו והכה פעם אחר פעם, אבל דבר לא קרה. "לעזאזל!" קילל. "ציפורן מוות!" ידו של דווימון פגעה בנער והוא נפל על האדמה. "לעזאזל." מלמל שוב. "אתה אמיץ, אבל זה יעלה לך." אמר הדיג'ימון. קאטסואו הצליח לקום בקושי רב, קפץ את אגרופיו והסתער שוב, אך אויבו הכה בו והפיל אותו שוב. "אני אהרוג אותך." אמר שוב והרים את ידו. הוא פתח את פיו ועמד לצעוק את שם ההתקפה הבאה שלו.
פרק 19: קאטסואו עמד על ראש הצוק והביט אל האופק. מולו יכול היה לראות רק ים, ללא שום יבשה מלבד כמה איים קטנטנים, שקוטרם לא יותר ממטרים אחדים. הרוח שבאה מכיוון הים הכתה בפניו, והוא עצם את עיניו מתחת למשקפי השמש שלו ושאף את ריח החול והמלח. "הוא שם, קיטסונומון." אמר. "כן." הסכים הדיג'ימון שעופף לידו. "הדיג'ימונים בכפר ההוא אמרו שהוא מעבר לים, אבל שאסור לנו ללכת לבד." קיטסונומון נחר בבוז. "הסתדרנו לבד עד עכשיו. הייתי לבד כל החיים שלי." "אני עדיין לבד." מלמל הנער בשקט. בטנו של הדיג'ימון השמיע קרקור חזק. "אני הולך לחפש אוכל. אתה רעב?" "לא." וקיטסונומון עף משם בחיפוש אחר אוכל, מותיר את שותפו לבדו, כרגיל. "אתם לא תוכלו לעשות את זה לבד. הוא מסוכן מדי, היצור הכי מסוכן שפגשתם מעולם. תצטרכו את עזרת השומרים האחרים. עד שתמצאו אותם, לא תוכלו לעשות כלום." אמר הארמדילומון שפגשו בכפר. כל הפעמים בהם קאטסואו וקיטסונומון נאלצו להציל את האחרים חלפו בראשו של שחור השיער והוא עיקם את אפו. "לא נוכל לעשות את זה לבד? אני לבד כל החיים!" אמר, ובמוחו יכול היה לראות שוב את אמו החולה, ואת הנער שחור השיער שכל-כך העריץ, מסתובב תמיד עם משקפי שמש מרובעות וסיגריה בפיו, אחיו הגדול. "ריטסוקה." השם בקע מפיו כמעט בלחישה. "עברו עשר שנים מאז. זה הייתי אמור להיות אני, אבל אתה תמיד היית שם כדי לשמור עליי, וגם אז." והנער החל לשקוע בזיכרונות. "אני לבד מאז שאני זוכר את עצמי. ריטסוקה אף-פעם לא היה בבית, ואני הייתי נשאר לבד כדי לטפל באמא. את כל מה שאני יודע למדתי בעצמי, אולי עם מעט עזרה מצד ריטסוקה מדי פעם. הוא היה נראה כאילו הוא יודע הכל, כאילו הוא מסוגל לעשות הכל, כאילו הוא בלתי-מנוצח. הערצתי אותך, ריטסוקה, היית הגיבור שלי. ואז זה קרה, לפני עשר שנים..." ילד קטן, בערך בן חמש, עמד על שפת הכביש וחיכה שאחיו הגדול יצא מהחנות שמעבר לכביש עם הגלידה שהלך לקנות להם. הוא אמר לו לחכות שם, אבל הילד שחור השיער חיכה כבר הרבה זמן, והחום החל להרגיז אותו. הוא הביט לשני הכיוונים, והניח רגל אחת על הכביש. אחרי היסוס קל, הניח את השנייה, ואז החל לחצות בריצה. רעש המנוע של מכונית כחולה ודהויה נשמע, הרעש שאוזניו לא קלטו בזמן. הילד נעצר והביט במכונית בעיניים פעורות לרווחה. "קאטסואו!!!" הוא שמע את הצרחה. משהו כבד פגע בילד והוא מצא את עצמו מתגלגל על הכביש, הרחק מהמכונית. צליל מצמרר של חריקת בלמים נשמע, משהו פגע באדם שהציל אותו. הוא התגלגל על הכביש כמה פעמים ואז נעצר, ודם החל להכתים את בגדיו ולהתפשט סביבו בשלולית גדולה. יד קטנה נשלחה אל עבר משקפי השמש שכיסו את עיניו התכולות של הנער ולקחה אותם. שתי הידיים אחזו בה והרכיבו אותה על עיניו של הילד שאחיו נהרג, הילד שכעבור עשר שנים הפך לקאטסואו. "מאז, באמת הייתי לבד. זה לא היה כמו להיות בבית עם אמא עד הערב, אז היית חוזר. הפעם לא היה לנו אף-אחד שידאג לנו. לא הייתי יכול גם לעבוד וגם לדאוג לאמא, אבל הייתי חייב. הייתי מסתובב בחוץ כל היום וחוזר בשעות הצהריים המאוחרות, וכשהתבגרתי, אפילו יותר מאוחר." שחור השיער נותר שקט לרגע. "כשאמצא את ניאו דווימון זה יהיה בדיוק אותו דבר: לבד. הצלחתי להסתדר לבד עד עכשיו, ואני אצליח גם הפעם. ניאו דווימון יימחץ!" והוא קפץ את אגרופו. "קאטסואו!!!" נשמע קולו של קיטסונומון. הנער הסתובב לאחור והביט בדיג'ימון שחור וגדול עף לעברו. הוא זינק על האדמה במהירות והרגיש את גוף הדיג'ימון חולף ממש מעליו. אז התיישב והביט אל קיטסונומון, שטס בעקבות התוקף. "להבת ענבר!" הדיג'ימון השחור הגן על עצמו בידיו ולא ניזוק. "מה זה?" שאל קאטסואו וזינק על רגליו. "דווימון! הוא אחד מהדיג'ימונים שתקפו אותנו כשהגענו לעולם הדיגיטלי!" אמר קיטסונומון. "ציפורן מוות!" צעק דווימון. הדיג'ימון השני התחמק במהירות מהיד הארוכה שנשלחה לעברו, שיגר עצמו קדימה ונגח בחזהו של אויבו בעוצמה. זה תפס בראשו של קיטסונומון והטיל אותו למטה. האחרון פגע בראש הצוק, שהתרסק לחתיכות, ונפל למים שמתחת. "לעזאזל." קילל קאטסואו. דווימון שלח את ידו הנמתחת אליו ואצבעותיו נסגרו סביב צווארון חולצתו. הדיג'ימון הרים את הנער, שאחז בידו בכוח וניסה השתחרר, וקירב אותו אליו. "אני אהרוג אותך." אמר באיום, הניף את ידו וזרק את שחור השיער למים שמתחתם. בשעה שזה צלל למטה, מים השפריצו לכל עבר כשקיטסונומון פרץ מתוכם, תפס בחולצת שותפו ונסק יחד איתו. הוא הניח אותו על הצוק וריחף מול דווימון. "אתה." האחרון חרק בשיניו. "אני." השיב השני. "להבת ענבר!" הדיג'ימון השחור זז הצידה והושיט את ידו קדימה. "ציפורן מוות!" היא התארכה ופגעה בחזהו של קיטסונומון, שהתרסק על האדמה במרחק מה מקאטסואו, שצפה בקרב. דווימון נחת וניסה לפגוע באויבו בידיו, אבל זה התחמק פעמים אין ספור וניסה לנגוח שוב בחזהו של התוקף. זה תפס בראשו והטיח אותו באדמה, ואז בעט בו והעיף אותו לאחור. קאטסואו עמד במרחק בטוח מהשניים וצפה בקרב. "קדימה, קיטסונומון." אמר ללא קול. אבל הדיג'ימון לא הצליח לפגוע בדווימון כלל, ורק הוכה שוב ושוב. "קדימה, קיטסונומון!" צעק הנער וקפץ את אגרופיו. "להבת ענבר!" "הוא לא מסוגל לפגוע בו!" סינן שחור השיער דרך שיניים חשוקות. "הוא צריך עזרה! אבל...מה אני יכול לעשות? זה הקרב שלו, הוא לבד עכשיו." "להבת ענבר!" "ציפורן מוות!" קיטסונומון הוטח באדמה. "קאטסואו!" הוא קרא. "מה אני יכול לעשות?" שאל הנער בלחישה. ידו של דווימון הכתה באדמה ואויבו התגלגל הצידה במהירות וזינק על רגליו. אצבעותיו של הדיג'ימון השחור ננעצו באדמה, והוא עקר סלע גדול והשליך אותו על השני. "להבת ענבר!" קרא האחרון, וגשם של אבנים קטנות הוטח על כל חלקי גופו. "למה הוא לא מצליח? למה הוא לא יכול לעשות את זה לבד?" שאל קאטסואו את עצמו. דווימון התקרב אל הדיג'ימון ששכב על האדמה והטיל עליו את צלו. "קדימה, קיטסונומון!" סינן שחור השיער מבעד לשיניים קפוצות. "אתה יכול להצליח!" "קאטסואו..." הדיג'ימון הביט בו. "אני לא יכול לעשות את זה לבד..." "הוא לא..." עיניו של הנער התרחבו מאחורי משקפי השמש שלו והוא נזכר בפעם הראשונה שראה את קיטסונומון. "מה זה?!" שאל אז. "השותפים שנשלחו מטעם המועצה." אמר ריי. "שותפים." מלמל קאטסואו כעת. "מה אני אמור לעשות איתך?" "אתה לא אמור לעשות כלום, חוץ מלדאוג לו." הסביר ריי. "אני צריך לדאוג לו! הוא לא יכול לעשות את זה לבד! הוא צריך את העזרה שלי! אנחנו שותפים!" קאטסואו רץ קדימה, זינק על דווימון והפיל אותו. זה העיף אותו מעליו ושניהם קמו על רגליהם. "מה אתה עושה, בן-אדם טיפש?" שאל הדיג'ימון האפל. השני רץ לעברו והכה בחזהו, אבל דווימון רק עמד שם והביט בו. שחור השיער הניף את אגרופיו והכה פעם אחר פעם, אבל דבר לא קרה. "לעזאזל!" קילל. "ציפורן מוות!" ידו של דווימון פגעה בנער והוא נפל על האדמה. "לעזאזל." מלמל שוב. "אתה אמיץ, אבל זה יעלה לך." אמר הדיג'ימון. קאטסואו הצליח לקום בקושי רב, קפץ את אגרופיו והסתער שוב, אך אויבו הכה בו והפיל אותו שוב. "אני אהרוג אותך." אמר שוב והרים את ידו. הוא פתח את פיו ועמד לצעוק את שם ההתקפה הבאה שלו.
