אמא של שירה היחידה
New member
מחאה אילמת
מחאה אילמת בלומה ילדה טובה.ההורים של בלומה,כמו עוד עשרות אנשים שניתקלה בהם בעודה פעוטה,הבהירו לה בשפה ברורה ורמה,כמו גם בשפת גוף אילמת-ילדות הן תמיד 'ילדות טובות'...אין להפריד את המושג הזה,אי אפשר לפורר אותו לשתי מילים נפרדות. בבית ספר,בלומה למדה על המחאה של גנדי בהודו. בלומה חייכה.המחאה שלה,הייתה אפילו פחות מורגשת... עוד פחות אלימה... עוד דרשה בבית התפילה.בלומה יושבת שלובת זרועות.היא למדה לאטום את האוזניים מבפנים. חיוך דק שבדקים שעל פניה,היה מסגיר אותה-לולא היו כולם,מנומנמים.כולם מפליגים במחשבתם.אבל כולם-עושים זאת בלי כוונה.ובלומה... המומחיות הזו באה לעזרתה גם בשיעורים שבבית הספר.המורה מדברת, ובלומה חושבת על דברים הפוכים. רק כשדיברו על גנדי-בלומה היטתה אוזן.חיוך דק מאוד עלה על שפתיה. בלומה נוסעת...או שמא יש לומר,הוריה של בלומה מבקשים לשלוח אותה למחנה קיץ לילדות טובות.למקום בו תלמד בלומה ריקמה,ונימוסים טובים,בימי החמה היוקדת. אבל בלומה-מתכסה כולה בפצעים פצעים. והרופא מסתודד עם אמא ואבא של בלומה-דבר כזה עוד לא ראה דוקטור כאן,או מעבר לים.אין לדעת אם מידבקת היא.יש להשאירה בחדרה.אל תבואו פנימה.הניחו את קערות האוכל שלה על המפתן. ושעה מזמן שנסע לדרכו לאותו מחנה שבסתרי נפשה בלומה קצה בו- ועורה לבן וצח שוב,כשלגיה... מדברים נכבדות בבלומה.השדכן מפליג בדבר ענוונותה,שתקנותה.מספר שמעולם לא הרימה קול על איש,שמעולם לא שמעו אותה מתקוממת ולו ב 'לא' אחד כנגד אביה. בלומה יושבת ומחייכת חיוך דק.הנער שאיתם מבוהל כתרנגול,שהוצא אל מחוץ לכלוב-הנה כרבולתו מופשלת קדימה,עיניו כמו יוצאות מחוריהן.כאילו קפא בקור של השלג הראשון,שיורד בחוץ. בלומה שואלת בינה לבין עצמה-אם הנער הזה מחייך לעיתים,ואיך נראה אז חיוכו. שואלים את פי הנערה.טוב שפיה כולו שואלים,כי אם היו שואלים רק שפתיה של בלומה,היו רואים חיוך שעל פניה ויודעים שבלומה שוב אומרת 'הן',ומחפשת דרך אילמת לומר 'לאו'. ביום שבו נקבע לה לבלומה לענוד טבעת,התנפחו אצבעותיה.אבל אבא ואמא,שהורגלו כבר,מבלי משים,לבגידות גופה של בלומה בכוונות הטובות מוליכות הגיהנום שלהם,הם ניגשים כאחוזי תזזית לצורף,וזה מתקין לה לבלומה את הטבעת הרחבה ביותר שהתקין מעודו. אבא ואמא של בלומה,מנחמים את החתן-טבעת רחבה,לב רחב... חיים ארוכים לשניכם יחדיו. והתרנגול נאלץ לשלם בביצי זהב,עבור התכשיט עצום הממדים.והצורף מחכך ידיו-רווח נאה בא אליו. למחרת,מדברת עם בלומה אמה-משל בלומה כבר מעוברת ללא ספק.היא נותנת לבלומה את העריסה הישנה.ומסבירה שייש לשים אותה קרוב למיטתה של בלומה-כי התינוקות טיבעם שהם קצים ללא קץ.בלומה תיעור יותר משתישן,כשיגיע הפעוט,היא אומרת. וגופה של בלומה כבר מחשב לו מוצא: הוא הולך ומצטמק.כל כך הוא שדוף עתה,שאין ספק שאין בו מקום להכיל תינוק.והפוריות כבר ממנו והלאה. הרופא אובד עיצות.כבר שנים שהוא איננו מבין את גופה של בלומה. ואמא ואבא של בלומה,הם גוררים את בלומה ואת התרנגול שאיתה לעוד רופא,ואחר כך-משאפסה תקווה של הגיון-למלחשים למינהם. בעיר הגדולה,יושבת מכשפה .היא מבקשת את כולם לצאת-רק את בלומה תשאירו עימה. והיא מביטה עמוק לתוך עיניה,או שמא יש לומר,היא רואה את החיוך הדק על שפתיה. ורק היא,שייש בה מידת מה של קריאת המחשבה הנסתרת,או שיש לומר-של קריאת הגוף,וטבע האדם-ובפרט האשה- היא יודעת שגופה של בלומה,הוא מחאה של ליבה.שהוא שליח מצויין לרצונותיה של בלומה. והיא לוחשת לבלומה: "העשב הזה יבריא אותך.אם ירצה גופך ואם לאו-יעלה בשר" ובלומה נרעדת.כי עד הנה,לא אמר לה איש כדבר הזה... רק דרך אחת נשארה לה,לבלומה- והיא חדלה להביא לפיה אף את המעט מזעיר שהביאה. ובשחר אחד,ביום הראשון של האביב,עם קריאת התרנגול,בלומה נפטרת מהעולם. והרופא אומר,שגופה של בלומה קרס מחולשה של רעב. אבל לא הרופא,ולא אדם בעולם יודע,שלא גופה קרס,אלא ליבה של בלומה-קרס,משנים של מחאה אילמת מוחנקת.
מחאה אילמת בלומה ילדה טובה.ההורים של בלומה,כמו עוד עשרות אנשים שניתקלה בהם בעודה פעוטה,הבהירו לה בשפה ברורה ורמה,כמו גם בשפת גוף אילמת-ילדות הן תמיד 'ילדות טובות'...אין להפריד את המושג הזה,אי אפשר לפורר אותו לשתי מילים נפרדות. בבית ספר,בלומה למדה על המחאה של גנדי בהודו. בלומה חייכה.המחאה שלה,הייתה אפילו פחות מורגשת... עוד פחות אלימה... עוד דרשה בבית התפילה.בלומה יושבת שלובת זרועות.היא למדה לאטום את האוזניים מבפנים. חיוך דק שבדקים שעל פניה,היה מסגיר אותה-לולא היו כולם,מנומנמים.כולם מפליגים במחשבתם.אבל כולם-עושים זאת בלי כוונה.ובלומה... המומחיות הזו באה לעזרתה גם בשיעורים שבבית הספר.המורה מדברת, ובלומה חושבת על דברים הפוכים. רק כשדיברו על גנדי-בלומה היטתה אוזן.חיוך דק מאוד עלה על שפתיה. בלומה נוסעת...או שמא יש לומר,הוריה של בלומה מבקשים לשלוח אותה למחנה קיץ לילדות טובות.למקום בו תלמד בלומה ריקמה,ונימוסים טובים,בימי החמה היוקדת. אבל בלומה-מתכסה כולה בפצעים פצעים. והרופא מסתודד עם אמא ואבא של בלומה-דבר כזה עוד לא ראה דוקטור כאן,או מעבר לים.אין לדעת אם מידבקת היא.יש להשאירה בחדרה.אל תבואו פנימה.הניחו את קערות האוכל שלה על המפתן. ושעה מזמן שנסע לדרכו לאותו מחנה שבסתרי נפשה בלומה קצה בו- ועורה לבן וצח שוב,כשלגיה... מדברים נכבדות בבלומה.השדכן מפליג בדבר ענוונותה,שתקנותה.מספר שמעולם לא הרימה קול על איש,שמעולם לא שמעו אותה מתקוממת ולו ב 'לא' אחד כנגד אביה. בלומה יושבת ומחייכת חיוך דק.הנער שאיתם מבוהל כתרנגול,שהוצא אל מחוץ לכלוב-הנה כרבולתו מופשלת קדימה,עיניו כמו יוצאות מחוריהן.כאילו קפא בקור של השלג הראשון,שיורד בחוץ. בלומה שואלת בינה לבין עצמה-אם הנער הזה מחייך לעיתים,ואיך נראה אז חיוכו. שואלים את פי הנערה.טוב שפיה כולו שואלים,כי אם היו שואלים רק שפתיה של בלומה,היו רואים חיוך שעל פניה ויודעים שבלומה שוב אומרת 'הן',ומחפשת דרך אילמת לומר 'לאו'. ביום שבו נקבע לה לבלומה לענוד טבעת,התנפחו אצבעותיה.אבל אבא ואמא,שהורגלו כבר,מבלי משים,לבגידות גופה של בלומה בכוונות הטובות מוליכות הגיהנום שלהם,הם ניגשים כאחוזי תזזית לצורף,וזה מתקין לה לבלומה את הטבעת הרחבה ביותר שהתקין מעודו. אבא ואמא של בלומה,מנחמים את החתן-טבעת רחבה,לב רחב... חיים ארוכים לשניכם יחדיו. והתרנגול נאלץ לשלם בביצי זהב,עבור התכשיט עצום הממדים.והצורף מחכך ידיו-רווח נאה בא אליו. למחרת,מדברת עם בלומה אמה-משל בלומה כבר מעוברת ללא ספק.היא נותנת לבלומה את העריסה הישנה.ומסבירה שייש לשים אותה קרוב למיטתה של בלומה-כי התינוקות טיבעם שהם קצים ללא קץ.בלומה תיעור יותר משתישן,כשיגיע הפעוט,היא אומרת. וגופה של בלומה כבר מחשב לו מוצא: הוא הולך ומצטמק.כל כך הוא שדוף עתה,שאין ספק שאין בו מקום להכיל תינוק.והפוריות כבר ממנו והלאה. הרופא אובד עיצות.כבר שנים שהוא איננו מבין את גופה של בלומה. ואמא ואבא של בלומה,הם גוררים את בלומה ואת התרנגול שאיתה לעוד רופא,ואחר כך-משאפסה תקווה של הגיון-למלחשים למינהם. בעיר הגדולה,יושבת מכשפה .היא מבקשת את כולם לצאת-רק את בלומה תשאירו עימה. והיא מביטה עמוק לתוך עיניה,או שמא יש לומר,היא רואה את החיוך הדק על שפתיה. ורק היא,שייש בה מידת מה של קריאת המחשבה הנסתרת,או שיש לומר-של קריאת הגוף,וטבע האדם-ובפרט האשה- היא יודעת שגופה של בלומה,הוא מחאה של ליבה.שהוא שליח מצויין לרצונותיה של בלומה. והיא לוחשת לבלומה: "העשב הזה יבריא אותך.אם ירצה גופך ואם לאו-יעלה בשר" ובלומה נרעדת.כי עד הנה,לא אמר לה איש כדבר הזה... רק דרך אחת נשארה לה,לבלומה- והיא חדלה להביא לפיה אף את המעט מזעיר שהביאה. ובשחר אחד,ביום הראשון של האביב,עם קריאת התרנגול,בלומה נפטרת מהעולם. והרופא אומר,שגופה של בלומה קרס מחולשה של רעב. אבל לא הרופא,ולא אדם בעולם יודע,שלא גופה קרס,אלא ליבה של בלומה-קרס,משנים של מחאה אילמת מוחנקת.
