מחול השדים הפרטי שלי - סתם פוסט
הרבה פעמים יוצא לי לשאול את עצמי למה אני רצה. הרי שלאורך זמן זה די שוחק. הרבה פעמים זה יותר מעייף ממה שזה כיף. זה ספורט תובעני וקשה ויוצא לי הרבה יותר אימונים שבהם אני מקללת את האמ-אמא מאשר אימונים שבהם אני מברכת את היקום. לקום בבוקר, להתעלם מחריקת הבלמים של הגוף, להניע את המנוע העייף ולהתחיל לרוץ. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. ואני לא נילי אברמסקי. וגם לא סבטלנה בחמנד. ואני יודעת שלעולם לא אגיע לשומקום שבו עוד רבות יסופר.... ולמרות זאת. אני קמה לרוץ. ומתאמנת למרתון. ושוב. ושוב. ושוב. למה? אני שואלת את עצמי. מה הטעם בכל השחיקה הזאת שעלולה לעלות לי בדמים מאוחר יותר בחיי? למה?? אחרי הרבה מאד ריצות שבהם שאלתי את עצמי למה זה טוב בכלל העיסוק הזה בריצה, אני חושבת שאני יודעת למה אני עושה את זה..... כי רק כשאני רצה השדים שותקים. רק כשאני רצה השדים שמתרוצצים לי בראש כל היום וכל הזמן, מחפשים מקום מסתור וסותמים סופסוף את הפה. רק כשאני רצה, השדים יודעים שהם לא יכולים לי והם מוצאים מקום מסתור מהקול הפנימי שלי שגוער בהם להיות בשקט. אותו השד שיושב על הכתף שלי שאומר לי שאני שמנה. השד הזה מגיח את ראשו בכל פעם שאני מסתכלת במראה ובמקום מה שהמראה משקפת, אשה בגובה 1.63 מ' במשקל 53 קילו במידה 34 עם שיער ארוך שמעט מאד אנשים חושבים במבט ראשון שהיא בת 40, מעמיד בפניי אשה גוצה, במשקל 64 קילו, במידה 44 עם שיער קצר שאפאחד לא נותן בה מבט שני ברחוב. כי היא סתפ עוד אשה מלאה, נמוכה, לא ממש שווה מבט. כי היא עוד אשה שעברה לידות, שוויתרה על עצמה ושמזמן לא זוכרת מה זה כשגברים מסובבים אחריה את הראש. זאת האשה שנמצאת במראה כל פעם שאני מביטה, אלא כשאני רצה. אותו השד שאומר לי שאני אוכלת יותר מדי. שכל פעם שאני שמה משהו בפה, מסתכל בי באותו מבט מאשים שנתנה בי אמא שלי כשהייתי ילדה כשאמרה לי: את בטוחה שאת צריכה את הקלוריות האלה? השד הזה סופר לי קלוריות, כועס עלי כשאני מגזימה וגם סתם. לא תמיד בגלל שהגזמתי אלא גם כשסתם יש לי הרגשה מלאה בבטן. השד הזה מנפנף מולי את האשה המלאה מהמראה וכועס עלי. ככה את רוצה להיות? אותו השד שאומר לי שאני אמא לא טובה. בגלל שיש לי בן שצריך יותר מילדים אחרים. הבן האמצעי שלי. משוש חיי. ילד מבריק. הכי חכם שלי. יפה בטירוף. מיוחד שכזה. שאף בית ספר לא רוצה אותו בין כותליו. השד הזה אומר לי שאם הייתי נשארת יותר בבית, עושה יותר למען הילד המיוחד שלי, זה לא היה ככה. הוא היה מצליח בבית הספר. לא היו רוצים כל שני וחמישי להעיף אותו משם. אותו השד שאומר לי שמעולם לא הייתי אשה טובה. שאם הייתי נשארת יותר בבית, שאם הייתי אשה פחות עצמאית, פחות חזקה, יותר מה שמצפים ממנה אז זה לא היה נגמר ככה. כי מעולם לא הייתי מה שהעולם רצה וציפה. כי תמיד רציתי יותר מדי. כל השדים האלה שותקים כשאני רצה. כשאני יוצאת מהבית הם מנסים לרדוף אחרי אבל הם לא מחזיקים מעמד. הם מצליחים להחזיק איתי אולי קילומטר. הם מחזיקים עם הקצב שלי כשאני עדיין מתחממת. אבל ברגע שהקצב מתגבר, כשהרוח נושבת בשערי, הקצב פועם בגופי, החופש עוטף אותי, הם נעלמים הרחק מאחור. הם לא יכולים לי. כשאני מרגישה טוב באימון, הרחש של קולם נעלם. ואם אני מביטה לאחור, אני רואה אותם נעלמים באופק. אני חזקה. אני עצמאית. אני רזה. אני יפה. אני אמא טובה. אני אשה מוצלחת. אני כל מה שאני יכולה להיות. סתם ככה כי בא להיות. כי אני יכולה להיות האשה הזאת. אני יכולה להיות האשה שתמיד חלמתי להיות רק כשאני רצה. אני יודעת שהשדים מחכים לי בבית. כשהם התייאשו מלנסות להחזיק את הקצב שלי הם חזרו הביתה ומחכים לי שם. אבל אני גם יודעת שמהריצה אני אחזור אחרת. אני אחזור עדיין חזקה ואני אוכל לגרש אותם במחי יד. אני אסתכל עליהם במבט מנצח ואומר: מי אתם בכלל? אני אשה שרצה היום 15 ק"מ סתם ככה כי בא לי! אני אשה שעשתה מירוץ היום כי התאמנתי אליו וסיימתי אותו! אני אשה שהחליטה יום אחד באמצע חייה להיות מנצחת ואני עובדת כל יום כדי להיות האשה הזאת. כל יום מחדש! אז מי אתם שתגידו לי איזו אשה אני?! כשאני קמה בבוקר ומוציאה את כורי העכביש מבין העפעפיים ומגרדת את עצמי לכיוון הרצפה ואל תוך נעלי הריצה, אני עושה את זה כי התחושה הזאת מחכה לי. התחושה הזאת שרק ככה השדים שותקים. כי רק ככה השדים לא יכולים לי. כי רק האשה הזאת שקמה לרוץ כל בוקר מחדש היא האשה שמנסה סופסוף להיות מי שהיא חלמה להיות. אשה חזקה, עצמאית, יכולה, יפה, רזה, צעירה, מנצחת! הריצה נותנת לי את זה ועם כל הכאבים וכל הקושי אני אוהבת את הריצה אהבת אמת. כי היא נותנת לי להיות אני. אותה האני שתמיד ידעתי שחבויה בתוכי.
הרבה פעמים יוצא לי לשאול את עצמי למה אני רצה. הרי שלאורך זמן זה די שוחק. הרבה פעמים זה יותר מעייף ממה שזה כיף. זה ספורט תובעני וקשה ויוצא לי הרבה יותר אימונים שבהם אני מקללת את האמ-אמא מאשר אימונים שבהם אני מברכת את היקום. לקום בבוקר, להתעלם מחריקת הבלמים של הגוף, להניע את המנוע העייף ולהתחיל לרוץ. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. ואני לא נילי אברמסקי. וגם לא סבטלנה בחמנד. ואני יודעת שלעולם לא אגיע לשומקום שבו עוד רבות יסופר.... ולמרות זאת. אני קמה לרוץ. ומתאמנת למרתון. ושוב. ושוב. ושוב. למה? אני שואלת את עצמי. מה הטעם בכל השחיקה הזאת שעלולה לעלות לי בדמים מאוחר יותר בחיי? למה?? אחרי הרבה מאד ריצות שבהם שאלתי את עצמי למה זה טוב בכלל העיסוק הזה בריצה, אני חושבת שאני יודעת למה אני עושה את זה..... כי רק כשאני רצה השדים שותקים. רק כשאני רצה השדים שמתרוצצים לי בראש כל היום וכל הזמן, מחפשים מקום מסתור וסותמים סופסוף את הפה. רק כשאני רצה, השדים יודעים שהם לא יכולים לי והם מוצאים מקום מסתור מהקול הפנימי שלי שגוער בהם להיות בשקט. אותו השד שיושב על הכתף שלי שאומר לי שאני שמנה. השד הזה מגיח את ראשו בכל פעם שאני מסתכלת במראה ובמקום מה שהמראה משקפת, אשה בגובה 1.63 מ' במשקל 53 קילו במידה 34 עם שיער ארוך שמעט מאד אנשים חושבים במבט ראשון שהיא בת 40, מעמיד בפניי אשה גוצה, במשקל 64 קילו, במידה 44 עם שיער קצר שאפאחד לא נותן בה מבט שני ברחוב. כי היא סתפ עוד אשה מלאה, נמוכה, לא ממש שווה מבט. כי היא עוד אשה שעברה לידות, שוויתרה על עצמה ושמזמן לא זוכרת מה זה כשגברים מסובבים אחריה את הראש. זאת האשה שנמצאת במראה כל פעם שאני מביטה, אלא כשאני רצה. אותו השד שאומר לי שאני אוכלת יותר מדי. שכל פעם שאני שמה משהו בפה, מסתכל בי באותו מבט מאשים שנתנה בי אמא שלי כשהייתי ילדה כשאמרה לי: את בטוחה שאת צריכה את הקלוריות האלה? השד הזה סופר לי קלוריות, כועס עלי כשאני מגזימה וגם סתם. לא תמיד בגלל שהגזמתי אלא גם כשסתם יש לי הרגשה מלאה בבטן. השד הזה מנפנף מולי את האשה המלאה מהמראה וכועס עלי. ככה את רוצה להיות? אותו השד שאומר לי שאני אמא לא טובה. בגלל שיש לי בן שצריך יותר מילדים אחרים. הבן האמצעי שלי. משוש חיי. ילד מבריק. הכי חכם שלי. יפה בטירוף. מיוחד שכזה. שאף בית ספר לא רוצה אותו בין כותליו. השד הזה אומר לי שאם הייתי נשארת יותר בבית, עושה יותר למען הילד המיוחד שלי, זה לא היה ככה. הוא היה מצליח בבית הספר. לא היו רוצים כל שני וחמישי להעיף אותו משם. אותו השד שאומר לי שמעולם לא הייתי אשה טובה. שאם הייתי נשארת יותר בבית, שאם הייתי אשה פחות עצמאית, פחות חזקה, יותר מה שמצפים ממנה אז זה לא היה נגמר ככה. כי מעולם לא הייתי מה שהעולם רצה וציפה. כי תמיד רציתי יותר מדי. כל השדים האלה שותקים כשאני רצה. כשאני יוצאת מהבית הם מנסים לרדוף אחרי אבל הם לא מחזיקים מעמד. הם מצליחים להחזיק איתי אולי קילומטר. הם מחזיקים עם הקצב שלי כשאני עדיין מתחממת. אבל ברגע שהקצב מתגבר, כשהרוח נושבת בשערי, הקצב פועם בגופי, החופש עוטף אותי, הם נעלמים הרחק מאחור. הם לא יכולים לי. כשאני מרגישה טוב באימון, הרחש של קולם נעלם. ואם אני מביטה לאחור, אני רואה אותם נעלמים באופק. אני חזקה. אני עצמאית. אני רזה. אני יפה. אני אמא טובה. אני אשה מוצלחת. אני כל מה שאני יכולה להיות. סתם ככה כי בא להיות. כי אני יכולה להיות האשה הזאת. אני יכולה להיות האשה שתמיד חלמתי להיות רק כשאני רצה. אני יודעת שהשדים מחכים לי בבית. כשהם התייאשו מלנסות להחזיק את הקצב שלי הם חזרו הביתה ומחכים לי שם. אבל אני גם יודעת שמהריצה אני אחזור אחרת. אני אחזור עדיין חזקה ואני אוכל לגרש אותם במחי יד. אני אסתכל עליהם במבט מנצח ואומר: מי אתם בכלל? אני אשה שרצה היום 15 ק"מ סתם ככה כי בא לי! אני אשה שעשתה מירוץ היום כי התאמנתי אליו וסיימתי אותו! אני אשה שהחליטה יום אחד באמצע חייה להיות מנצחת ואני עובדת כל יום כדי להיות האשה הזאת. כל יום מחדש! אז מי אתם שתגידו לי איזו אשה אני?! כשאני קמה בבוקר ומוציאה את כורי העכביש מבין העפעפיים ומגרדת את עצמי לכיוון הרצפה ואל תוך נעלי הריצה, אני עושה את זה כי התחושה הזאת מחכה לי. התחושה הזאת שרק ככה השדים שותקים. כי רק ככה השדים לא יכולים לי. כי רק האשה הזאת שקמה לרוץ כל בוקר מחדש היא האשה שמנסה סופסוף להיות מי שהיא חלמה להיות. אשה חזקה, עצמאית, יכולה, יפה, רזה, צעירה, מנצחת! הריצה נותנת לי את זה ועם כל הכאבים וכל הקושי אני אוהבת את הריצה אהבת אמת. כי היא נותנת לי להיות אני. אותה האני שתמיד ידעתי שחבויה בתוכי.
