מחוץ לקונצנזוס

[מלח השמים]

מחוץ לקונצנזוס

t32 סיפרה [ברוכה הבאה!]: "אתמול נכחתי בפגישה עם גורם משטרתי מסוים שהסביר לי מדוע משתדלים לא לגייס נשים למשטרה (רמז: הריון, לידה, שעות מקוצרות ....) השיחה התפתחה ואיכשהוא הגענו לכיוון שלי (נא לזכור: לא רוצה ללדת) , ואז מבחורה משכילה, אמביציוזית, תורמת, מושכת בלה בלה בלה נהפכתי ל- מוזרה, משונה, רווקה מזדקנת....." * ואני סיפרתי כאן לפני כמה ימים: "היה לי מקרה עם ידידת משפחה, שהתקשרה אלי להכיר לי מישהי, חברה שלה מהעבודה. לפי התיאורים הבחורה המדוברת היתה איכותית [כפי שמכנים זאת]. מה שמלמד על הערכתה של המציעה כלפי. ובכל זאת, ברגע שאמרתי לה, שתבדוק האם המיועדת מתאימה לי כיוון שאיני רוצה ללדת. תגובתה הראשונית והספונטנית היתה: "אתה משוגע !!!" וזה אחרי, שרק רגע קודם היתה לה דעה כ"כ טובה עלי. דעה טובה כזו, שהספיקה בכדי להכיר לי חברה מוצלחת ממקום העבודה שלה." * הסיפורים האלו מעלים מספר תהיות: 1- אלו מאפיינים נוספים באדם [מלבד אי הרצון בילדים] עלולים להוביל לכאלו תגובות בעייתיות מצד אנשים שונים ? 2- למה ילודה ואמהות [או הורות בכלל] הן כאלו פרות קדושות ? 3- מדוע אי הרצון בילדים הוא כל כך מחוץ לקונצנזוס ? 4- האם יש איזושהי שיטה לדרג עד כמה אובייקט מסויים קרוב או רחוק לקונצנזוס ? 5- מהם היתרונות והחסרונות בלהיות מחוץ לקונצנזוס ? או, האם זה בהכרח אמור להפריע לנו, שגישתנו לעניין ילדים, מחוץ לקונצנזוס ? האם זה פוגע באיזו זכות שלנו ? האם זה מעיד על אופיינו [לרע ולטוב] ? 6- מה יש לסוציולוגיה לומר על כך ? [קבוצת התייחסות וכיוצא בזה. האם יש בינינו סוציולוגים ?]. 7- האם אנו שואפים לשנות את התייחסות הציבור לנושא ? 8- האם אנו מעוניינים להשפיע על אחרים להיות כמונו ? ולמה כן ? או למה לא ? האם זה קשור לרמת הבטחון בעמדתנו ? או לעוצמה שלנו ?

 

[t32]

עוד שאלה

סתם כי לא התאפקתי והצצתי לך בכרטיס... ראיתי שאתה , כמוני, יוצא חברה דתית. האם זו רק אני או שבחברה המקורית שלנו (הדתית) הלחץ לילדים מטורף עוד יותר מהלחץ בחברה החילונית? בקשר לפרות הקדושות, אכן מתברר שאין כאן אופציה לשחיטה, כשרה או שלא. אני לא רוצה להשפע על אחרים- די לי בפלורליזם מצדם- אני לא שונאת ילדים, ואם אדם מגשים את עצמו בלידת ילדים- היאח הידד לו. אבל כפי שאני מקבלת אותם, הייתי רוצה שינסו פעם אחת לקבל גם אותי.

 

[I s t a r]

תקראי מה שכתבתי לגבי

חברות שונות -ככל שהלחץ על נשים גדל- מה זה אומר לגבי הפחד וחוסר הביטחון הקיומי אצל הגברים בה. לא כיחידים בהכרח,אלא כגישה כוללת.

 

[newKiticat]

בחברה הדתית

זה כנראה מתוך הרצון להפיץ עצמנו כדי לגדול ולשמור על ייחודנו. וזה רק הניחוש שלי- אם כי גם אני מגיעה מהרקע הזה....

 

[מלח השמים]

"פרו ורבו"

"וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ בָהּ." (בראשית ט,ז) "לפרות ולרבות, שנאמר "פרו ורבו" (בראשית ט,ז)." (מניין המצוות להרמב"ם, מצווה רי"ב) "פרו ורבו" היא מצווה. אך היות פריה ורביה מצווה עדיין אינו הסיבה ללחץ אותו הזכרת. שהרי גם להלוות לעני מצווה היא (מניין המצוות להרמב"ם, מצווה קצ"ז) ולא ראיתי כזה לחץ משפחתי על אדם להלוות כסף לעני. [אפשר לתת עוד מגוון דוגמאות]. אני עצמי איני מבין לאשורו את הלחץ הזה [אם כי יש לי השערות בנוגע למקורו]. יש כאן ערוב של הלחץ להנשא והלחץ ללדת, בטאבו על כל מיניות, שאינה לשם פריה ורביה. יש את הרצון לנחת יהודית מהצאצאים [ידישע נחת]. מחשבה שריבוי צאצאים הוא ברכה. כמו שכתוב: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם;" (בראשית כב,יז) יש מצוות שאפשר לקיימן רק [או בעיקר] כשיש ילדים: סיפור יציאת מצרים - "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם." (שמות יג,ח) ברית מילה - "וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם:" (בראשית יז,יב) פדיון הבן - "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה, אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה, תִּפְדֶּה." (במדבר יח,טו) יש שכר להורים המביאים את טפם למקום לימוד תורה: "ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש שבת של מי היתה שבת של ר' אלעזר בן עזריה היתה ובמה היתה הגדה היום אמרו לו בפרשת הקהל ומה דרש בה (דברים לא) הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני" (חגיגה דף ג, עמוד א) אפשר עוד להרחיב כאן. אך די בדוגמאות הנ"ל בכדי להעביר את המסר, שקיימת תרבות שלימה בעניין. קצת דברי תורה לשבת

שבת שלום

 

[I s t a r]

מנסה לענות:

- אלו מאפיינים נוספים באדם [מלבד אי הרצון בילדים] עלולים להוביל לכאלו תגובות בעייתיות מצד אנשים שונים ?

כל דבר שאינו תואם את שטיפת המוח המתרחשת באותו זמן כדרך לשליטה בעדר. זה יכול להיות נטיה מינית (עד כדי עונש פלילי של כליאה),נישואין מחוץ לעדה/דת, קיום יחסי מין לפני הנישואים (עילה לרצח )ואפילו להיות שמאלני או סרבן שטחים רחמנא ליצלן. במילים אחרות- כל דבר שפוגם בכוחם של מוסדות הדת והשילטון המאפשרים "מיינד קןנטרול" ובכך ציות עיור של העדר. 2- למה ילודה ואמהות [או הורות בכלל] הן כאלו פרות קדושות ? כי זו דרך מצוינת להחזיק נשים תחת עול ונטל ולשמר את פער הכוחות בין נשים לגברים בחברה בה ללא פער זה -הכוח הנשי מאיים מאוד חזק על האגו הגברי המפוחד -ואין אגו מפוחד יותר מאגו של מנהיגים. ככל שנשים הם פחותות ערך בחברה כלשהי-שם תדע למצוא את הגברים הכי מפוחדים,חלשים וחסרי חוט שידרה. 3- מדוע אי הרצון בילדים הוא כל כך מחוץ לקונצנזוס ? כי זה שובר את מערכת השליטה שהזכרתי למעלה ואת יחסי הכוחות. 4- האם יש איזושהי שיטה לדרג עד כמה אובייקט מסויים קרוב או רחוק לקונצנזוס ? קונצנזוס משתנה ככל שהפריטם הנון קונפורמיסטים בחברה יפעלו יותר לפתיחות והגמשה שלה. חברה מפוחדת תישאר פוריטנית ונוקשה. חברה בטוחה ומשגשגת,תפתח שעריה יותר ויותר. שומדבר מעולם לא השתנה בגלל קונפורמיסטים,אסור לשכוח את זה. לכן, מה שהיה פעם עבירה פלילית (למשל כל מה שאינו תנוחה מיסיונרית) נחשב היום לחופש הפרט ואין לאיש זכות להתערב בזה. 5- מהם היתרונות והחסרונות בלהיות מחוץ לקונצנזוס ? להיות נאמנים לאני האותנטי שלנו. או, האם זה בהכרח אמור להפריע לנו, שגישתנו לעניין ילדים, מחוץ לקונצנזוס ? לא, להיפך. האם זה פוגע באיזו זכות שלנו ? רק בזכות לא להיות חלק מעדר עיוור. האם זה מעיד על אופיינו [לרע ולטוב] ? המידה מסוימת זה מעיד על אומץ רב ועל שליחות פנימית לשנות לטובה. 6- מה יש לסוציולוגיה לומר על כך ? [קבוצת התייחסות וכיוצא בזה. האם יש בינינו סוציולוגים ?] כבר נאמר. . 7- האם אנו שואפים לשנות את התייחסות הציבור לנושא ? זה יהיה נחמד, אולם השאיפה היא קודם כל לשנות את התייחסותינו שלנו אל עצמינו. אחרי שנהיה שלמים ובטוחים בדרכינו, זה גם ישתקף בחברה. 8- האם אנו מעוניינים להשפיע על אחרים להיות כמונו ? לא, רק לתתלאחרים את זכות הבחירה להיות נאמנים לעצמם. סופ"ש נפלא.

 

[inbal76]

תשובה ל-2 ו-3

מסיבות "אבולוציוניות", לדעתי. אני מאמינה שכל כללי המוסר נולדו במקור לצרכי ההישרדות והשימור של הפרט ושל הגזע/השבט/המין. לקבוצה שבה לידה/ילדים/אמהות היא ערך מקודש יש פשוט סיכויי הישרדות גבוהים יותר בטבע. יתכן שכבר הגענו למצב שבו אין בכך עוד צורך השרדותי אמיתי ומשמעות (ולמעשה עודף ילודה שרק תורמת להחרבת בית הגידול ודלדול המשאבים), אבל לך תלחם עכשיו במה שטבעו בנו אלפי שנות אבולוציה (ביולוגית וחברתית). נ.ב. אין לי שום תואר בסוציולוגיה או פסיכולוגיה או ביולוגיה. אלו רק הגיגי ליבי הבלתי מבוססים, אבל נראים לי נורא ברורים.

 

[gertrude]

סוציולוגיה לשבת

הי ענבל, הגישה שהצגת היא אחת מתוך ארבע פרדיגמות מובילות בסוציולוגיה. שמה הוא הפרדיגמה הסטרוקטוראלית-פונקציונלית (ואת התייחסת לענף סוציוביולוגי), זוהי גישת מאקרו הרואה במערכת החברתית מערכת שמורכבת מחלקים התלויים זה בזה. לפי התיאוריה, קיומה והמשכיותה של החברה מותנית בסיפוק מספר צרכים בסיסיים, כאשר כל אחד מחלקי המערכת תורם למילוי צרכים אלו. הפרדיגמה מסבירה את המבנה החברתי על-פי הפונקציות החברתיות שלו או השלכותיו על פעולתה של החברה (כל מבנה חברתי, החל בחיי משפחה ובהולדת ילדים וכלה בלחיצת-יד ובהנהון ראש במעלית, תורם לפעולתה התקינה של החברה במתכונתה הנוכחית). הגישה היא מבנית ושמרנית ואינה תומכת בשינויים חברתיים משום שאלו עלולים לערער את האיזון וההרמוניה בין המערכות. הפרדיגמה הסטרוקטורלית-פונקציונלית גורסת שהמשפחה (וממילא הולדת ילדים) פועלת כ"עמוד השדרה של החברה". ראשית, למשפחה תפקיד של סוכן חיברות: המשפחה היא זירת החיברות הראשונה והעיקרית. הורים מלמדים את ילדיהם להשתלב בחברה ולתרום לרווחתה, פונקציה זו נמשכת לאורך כל החיים (וייתכן שבכך אנו מאיימות על האמהות שלנו מאד – הן נכשלו בחיברות שלנו, הן עשו משהו לא בסדר לכאורה). שנית, המשפחה מסדירה את הפעילות המינית: כל תרבות מסדירה את הפעילות המינית לצורך שמירת קשרי השארות וקיום זכויות הקניין. שלישית, המשפחה מקנה עמדה חברתית: המשפחה מקנה לנו את זהותנו החברתית המבוססת על גזע, אתניות ומעמד חברתי. משפחות מעניקות לנו זכויות ירושה ברורות, בעיקר כשלהורים עמדה חברתית שווה. רביעית, הענקת בטחון חומרי ורגשי: המשפחה היא מקור להגנה פיזית, לתמיכה רגשית ולסיוע. פרדיגמה אחרת, נכונה הרבה יותר בעיני וגם אופטימית בהרבה, היא פרדיגמת הקונפליקט החברתי (מבית מדרשו של מרקס). תיאוריה זו רואה את החברה כזירה של חוסר שוויון (כסף, כוח, יוקרה וכו') המביא בעקבותיו שינוי וקונפליקט. המבנה החברתי, יותר משהוא תורם לתפקודה הכולל של החברה, הוא מיטיב עם אחדים ומקפח אחרים. החזקים בחברה חותרים לשמור על זכויות היתר שלהם והמקופחים מנסים להגדיל את חלקם בעוגת המשאבים. הקונפליקט הוא בלתי נמנע בתוך המערכת החברתית. החברה נמצאת תמיד במצב של אי-שוויון חברתי הנובע מהמבנה שלה. החברה כולה היא זירת קונפליקטים המורכבת מקבוצות חברתיות שונות, המקיימות אינטראקציות ביניהן, כאשר העיקרון המרכזי המארגן את האינטראקציות האלו הוא עיקרון הקונפליקט. לקבוצות חברתיות יש אינטרסים שונים – אידיאולוגיים, כלכליים, תרבותיים וכן תחרות על משאבים. מה שמחזיק חברה ביחד הוא כוח, העובדה שלקבוצות מסוימות יש כוח כפייה, קבוצות מסוימות שולטות על קבוצות אחרות. בניגוד לפונקציונליזם, אין משמעות לדיבור על הצרכים של כלל החברה. כאן יש רק על אינטרסים של קבוצות חברתיות שונות. האינטרסים המוגדרים כאינטרסים של החברה הם, בעצם, האינטרסים של הקבוצות החברתיות השולטות (כלומר אנחנו לא רוצות ילדים אך ורק בגלל קריאת האבולוציה, אלא בעיקר משום שזוהי דרכה של הפטריארכיה להשאיר אותו משועבדות לנצח). לפי גישה זו, המשפחה וההולדה תורמים להנצחת אי-השוויון החברתי. תפקידן של המשפחות בשעתוק החברתי של אי-השוויון לובש כמה צורות: א) רכוש והורשה: משפחות מבססות את ריכוז העושר ומשעתקות את המבנה המעמדי בכל דור ודור; ב) פטריאכליות: הענקת זכויות יתר לגברים. ג) גזע ואתניות: קטגוריות גזעיות ואתניות תעבורנה מדור לדור רק אם אנשים יתחתנו עם הדומים להם, לפיכך נישואים אנדוגמיים (נישואין לאנשים ממוצא דומה – גזעי, דתי, מעמדי וכו') מחזקים גם את ההיררכיה הגזעית והאתנית בכל חברה. בנוסף, גישות פמיניסטיות שונות מציבות במוקד אי-השוויון את הזירה הפרטית, הדומסטית, את המשפחה. לטענת גישות אלו, מוקד ההתהוות ביחסי הכח הוא בזירה המשפחתית – בזירה המיקרו-חברתית. בזירה זו הגבר שולט, ונחיתות תפקידה של האישה בזירה הפרטית משליך על מעמדה בזירה הציבורית. לפי הגישות האלו, הגורם היסודי ליחסי אי-השוויון בין הגברים לנשים הוא האופי הפטריארכלי של החברה. גם גישות רדיקליות וגם גישות ליברליות של הפמיניזם, מדגישות את היחסים בזירה הפרטית כמקור יחסי הכח בין גברים לנשים. יש עוד שתי גישות סוציולוגיות עיקריות נוספות (שאני רק אזכיר אותן, מחשש שיעיפו אותי בסוף מהפורום בשל טקסטים ארוכים ומשעממים מדי...): גישת האינטראקציוניזם הסימבולי (שמנתחת אינטראקציות ברמת המיקרו ורואה את החברה כמצבור של דו-שיח של סמלים) וגישת החליפין (שמנתחת את החברה כאוסף של משאים-ומתנים, בהם כל אחד מהמשתתפים מעוניין להרוויח ככל יכולתו) וניתן לנתח את נושא הילדים גם תוך שימוש בשתי הגישות האלו. שבת שלום

 

[מלח השמים]

ארוכים ומחכימים ../images/Emo8.gif

להבנתי, ארבעת הגישות אינן מכחישות ואינן שוללות זו את זו. אלא, כל פרדיגמה שמה את הדגש על הבטים אחרים של המבנה החברתי ורואה בהם חשיבות מיוחדת. ואף אם [וזה טעון בדיקה] מפתחי הגישות עצמן התנסחו בצורה השוללת גישות אחרות, אין אנו כבולים להם ויכולים לראות בכל הגישות מכלול מייצג של המציאות.

 

[gertrude]

נכון

אלו הן ארבע נקודות מבט שונות, וניתוח המציאות דרך כל אחת ואחת מהן תאפשר ראייה רב-ממדית, שאינה בהכרח שוללת זו את זו, אך בוודאי מעשירה. עם זאת, לפעמים כן קיימת סתירה ביניהן - למשל ניתוח פונקציונלי, הגורס שעוני תורם לחברה בגלל שהוא מאפשר לכל אחד להגיע לדרגת הכשירות המירבית שלו ושריבוד חברתי אינו אלא שיטת מוטיבציה מחוכמת, סותר בהכרח את הניתוח המרקסיסטי או הפמיניסטי של גישת הקונפליקט, לפיו עוני הוא הדרך של בעלי העוצמה להנציח את מעמדם.

 

[מרי טיטפר]

לא בכל חברה עידוד ילודה הוא דבר

מקובל. יש מדינות שדוקא מגבילות את הילודה כמו סין. אצלנו חושבים שהרבה ילדים זה "טוב ליהודים". יחד עם זאת, קטונתי אל מול ההסבר המלומד של gertrude

 

[Levos]

את צודקת

בהנחה (המבוססת) שאופי נקבע במידה מסויימת על ידי הגנים, לגנים היוצרים אי רצון בילדים יש חיסרון אבלוציוני מוחלט. לכן גנים כאלו, אם קיימים, תמיד יהיו במיעוט כי נושאיהם אינם מתרבים, בעוד שאלו שאינם נושאים אותם כן.

 

[marish]

איזה יופי...

מכמה זמן לא ניהלתי דיון כזה... להלן תרומתי הצנועה: על פי הוגה הדעות גראמשי, שלטון הגמוני, כלומר, שלטון ללא עוררין, הנראה לחברה מובן מאליו, חייב להיות מושתת על ברית בין השכבות היוצרות ומייצגות רעיונות, למשל בין אינטלקטואלים או אנשי דת, לבין בעלי השליטה בכלכלה ובפוליטיקה. גראמשי הגדיר אידיאולוגיה כמערכת של אמונות המקשרת בין ראיית העולם, מצד אחד, לבין נורמות התנהגות של פרטים בחברה, מצד אחר. הוא טוען, כי חלק בלתי נפרד משליטתו של המעמד השולט (מלבד שליטתו הכלכלית פוליטית), היא יכולתו לייצר קונצנזוס, מעין "מלט" חברתי בין מעמדי. "מלט" זה הוא האידיאולוגיה, הרעיונות והערכים, ששורשיהם במבנה החברתי, אך הם גם משפיעים על המציאות החברתית. הם מתהווים במוסדות השונים של החברה האזרחית: בתי הספר, הכנסייה, אמצעי התקשורת, מוסדות האמנות ועוד. המוסדות החברתיים הללו מגלמים את המבנה האידיאולוגי של המעמד הדומיננטי בחברה ויוצרים, באמצעות המסר האידיאולוגי שהם מפיצים, את מה שגראמשי כינה "הגמוניה חברתית". ברגע שהמעמד השליט הופך את ערכיו מודל לחיקוי ולהערצה בקרב המעמדות הנשלטים, שוב אין היא צריכה לכפות את שלטונה בכוח הזרוע דווקא. ובמלים אחרות: מי שלא מפנים את הערכים של השליט מאיים על ההגמוניה שלו, כי שלטונו עלול להתערער. מי שמאיים על הגמוניה מקים עליו גם את השליט וגם את הנתינים הנאמנים אשר הפנימו היטב את ערכיו. (ותודה לאתר ויקיפדיה)

 

[גאטו נגרו]

סוציולוגיה בגרוש 1

בניגוד לגרטיטוט (ותודה על ההסבר המלומד), אני לא סוציולוגית, לכן לא אתן כאן הרצאה שלמה (באמת נהניתי לקרוא. זאת לא ציניות). רק כמה נקודות של סיציולוגיה בגרוש ונסיון לענות על כמה שאלות ברמה הפרקטית: 1. נשים במשטרה + תגובות בעיתיות מצד אנשים: למעשה שני הסיפורים קשורים זה לזה ונוגעים בעיקרון סוציולוגי פשוט: כאשר אנשים בוחרים מועמד לתפקיד מסויים (עבודה/שידוך - זה אותו הדבר), הם נוטים (באופן לא מודע) לבחור את המועמד הדומה להם ביותר. כלומר המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר להבחר הוא זה הדומה ביותר למראיין. את ההסבר הזה שמעתי בתשובה לשאלה מדוע נשים מוצלחות מפסידות בריאיונות עבודה לגברים פחות מוצלחים מהן. התשובה (עפ"י מודל זה) - המראיינים הם ברובם גברים, ובאופן תת מודע הם מעדיפים לבחור גבר. זהו כמובן הסבר פשטני (כי לפי זה נשים יבחרו נשים, מה שלא תמיד קורה), אבל הוא טוב בתור כלל אצבע. הוא מסביר גם את סיפור המשטרה וגם את סיפור הדייט. בהמשך - 5. להיות מחוץ לקונצנזוס

 

[gertrude]

הערה לגאטו: אני גם לא סוציולוגית

 

[גאטו נגרו]

טעות שלי

לפי ההסבר המפורט היה נראה שלמדת את הנושא ברצינות פעם.

 

[gertrude]

אני

אני לומדת את הנושא ברצינות עכשיו...

 

[גאטו נגרו]

../images/Emo45.gif איזה כיף לך!

זה נושא מעניין בטירוף. גם אני הייתי לומדת את זה אם הייתי יכולה.

 

[גאטו נגרו]

סיציולוגיה בגרוש 5

(המשך של הקודם) 5. להיות מחוץ לקונצנזוס: מצד היחיד הנמצא מחוץ לקונצנזוס, החסרון הוא שהוא סובל מלחץ חברתי מצד חבריו לקבוצה ועליו להתמודד עם לחץ זה כל חייו. היתרון הוא בחופש שהוא מקבל בתמורה - מאחר והוא מחוץ לקונצנזוס ונתון ללחץ חברתי ממילא, הוא חופשי יותר לכפור בעמדת הרוב גם בנושאים אחרים. מצד החברה כולה, קיומם של יחידים הנוקטים עמדה המנוגדת לקונצנזוס הוא גורם מפרק ומפריד בחברה שעלול להחריב את החברה ולגרום לאובדנה (כחברה, לא כיחידים). זהו כמובן חיסרון, ולכן החברה "נלחמת" ביחידים אלו בעזרת לחץ חברתי או אף אמצעים אלימים יותר. מצד שני יש גם יתרון לחברה בקיומם של יחידים אלו (אחרת האבולוציה היתה הופכת אותנו לנמלים). הייתרון לחברה בקיומם של יחידים מתמרדים הוא שהם מהווים עתודה הנהגתית למקרה של שינוי קיצוני בתנאים החיצוניים. בעקבות קטסטרופה ושינוי קיצוני של התנאים, חייב לבוא גם שינוי חברתי והסתגלות (ברמה החברתית) לתנאים החדשים. במקרה כזה, דוקא אלה שהיו בשולי החברה יכולים להנהיג את החברה לקראת השינוי החברתי, בעוד המנהיגים הישנים והשמרנים ינסו לכפות את המשך המצב הקיים למרות חוסר התאמתו לתנאים החיצוניים.

 

[marish]

נושאים אחרים שיקפיצו עליך את העולם:

תלוי בחברה ובתקופה, אבל בארץ ספציפית: 1. אישה שלא רוצה להתחתן (בכלל או ברבנות). 2. נטיה מינית (לאחרונה אולי פחות). 3. דעה פוליטית שאינה מיינסטרים (נגיד, אנרכיסטים) 4. צמחונות/טבעונות ואני יכולה לחשוב על עוד דברים, אבל באופן כללי - כל רעיון לא שמאיים על החברה בכלל או על הפרט שחש את עצמו מותקף. אז מפעיל אותו פרט לחץ חברתי על מנת להחזיר את הסורר/ת לתלם. החזרה לתלם מהווה אישור מחדש לערכי הפרט ה"מותקף". מידת הלחץ המופעל פרופורציונלית לקירבת הדעה הבלתי שגרתית לליבה של ה"אני" שלו. להמחשה: אני לא שותה אלכוהול. הכוסית האחרונה ששתיתי היתה ביומולדת 18 וגם לפני כן לא שתיתי. לא בחגים, לא בימי הולדת, לא כשיוצאים - אף פעם. לכאורה, היחסים בין כוהל לגרון שלי הינם ענייני הפרטי. זהו שלא. כנערה אני זוכרת שניסו לשכנע/להכריח אותי בנימוקים דומים מאוד למה שמשמיעים כאן: "תנסי ותראי כמה זה יעשה לך טוב", "ממה את מפחדת?", ושיא השיאים - "אבל למה את לא שותה?". החברים הטובים שלי כבר רגילים, אבל כמעט בכל סיטואציה חברתית שאני פוגשת אנשים חדשים אני מוצאת את עצמי נאלצת להתנצל - כן, אנשים נעלבים מזה שאני לא שותה אתם, להסביר ולתרץ. במרבית המקרים אני מוצאת את עצמי מחזיקה כוס ריקה, עם מיץ או עם יין שאח"כ אני מעבירה לאחר - רק כדי לחסוך ויכוח. כמובן, הכי גרועים - "הייתי כמוך אבל הפסקתי ועכשיו אני מרגיש נ-ה-ד-ר". עכשיו, זה בסך הכל אלכוהול, אבל עדיין - יש אנשים שמרגישים מספיק לא נוח עם זה שאני מוציאה את עצמי מהכלל, על מנת לריב איתי על זה. ואולי באופן כללי לאנשים מסוימים קשה להתמודד עם אנשים בעלי דעות מוצקות, כי הם עצמם לא מסוגלים לגבש כאלה, או להגן על האמיתות שהם מחזיקים בהן, ויותר קל להם לתקוף מאשר להודות בחולשה?