Radagast The Brown
New member
מחזור החים של שחקן Rים(טויטה למאמר)
לפני 4 שנים זה היה בדיוק כך, וזה מצב שהיה שנים על גבי שנים. עכשיו, המספרים מתחילים לרקוד קצת, וזה לדעתי הישג חיובי. ס ק ר י ר ה - ב ח ת ך - ג י ל א י ם דיל 15 השחקן הממוצע נחשף לראשונה למשחקי תפקידים חיים בסביבות גיל 15. הוא שומע על משחקים שקיימים, ומועברים מפה-לאוזן בתוך תוככי קהילת שחקני התפקידים, ולא תמיד יודע למצוא את דרכו למשחק. ישנם כאלה שמתחילים לשחק בחצר האחורית בבית עם מקלות מטאטא, או כאלה שראו נשקים בטיחותיים בכנס כזה או אחר, או כתבת טלביזיה כזו או אחרת, ודואגים לעצמם לגירסה שלהם לנשק בטיחותי, אבל זהו זה. מתי מעט מגיל הזה ממש מוצאים את עצמם בתוך משחק - ואם כן - זה משום שיש להם תחפושת מושקעת, Role-Play משובח, וה-מ-ו-ן רצון. בגיל 16 חלק ניכר מהשחקנים הצטרפו בגיל הזה. זה גיל שקל לבקרה על ידי תעודת הזהות. בגיל 16 השחקן הממוצע הוא חדש בתחום. הוא צעיר, יש לו תלבושת לא משהו, נשק לא משהו, חבורה אחת שבד"כ הוא משחק איתה, (או שהוא מתרגל לשחק לבד), והוא היה במספר זעום של משחקים. הוא לא ממש יודע מה לעשות עם עצמו במשחק, הוא כמעט תמיד מפספס את העלילה המרכזית המשחק, וקיים לפניו הפיתוי ללכת מכות עם החרב החדשה שלו. לעומת זאת, הוא יודע מה לעשות במשחק מיליטנטי... בגיל 17 חלק הארי של השחקנים הצטרף בגיל הזה, וגם אצל השחקנים שהצטרפו בשנה שעברה יש הרבה התלהבות. התלבושות, החברה, הRole-Play, וכמובן - המכות. אלה שהצטרפו בשנה שעברה כבר פחות או יותר מוצאים את הכיוון שלהם, ולוקחים איתם את אלה שהם הביאו לחברה הזו - בין אם זה Role-Play או לחימה. מתגבשים גרעינים של שחקנים, ויש ניצנים ראשונים של משחקים סגורים. בגיל 18 השחקן הממוצע בגיל הזה יודע להנות ממשחק טוב, ומקרב טוב, אך פחות או יותר מיצה את עצמו בתחום. נו, כבר מה אפשר לחדש לו, עוד דיימון? עוד אביזר קסום מנותץ לחתיכות? עודפעם אל קדמון שבא להשמיד את שהעולם? הרי ברור שהולכים מכות בסוף ומבחינתו - או שצריך לנצל את המשחק ל-Role-Play עד אז, או שפשוט צריך לחכות... היוזמים והטובים כבר ניגשים להכיר את המארגנים, להתרועע עימם, לבנות משחקים בעצמם, ואף להפיק אותם. אבל, בגיל הזה - יש גיוס. גיוס עכשיו, השחקן הממוצע הוא כבר אלדר. אם היו לו דמויות טובות - הם כבר אגדה, ושומעים עליהם מדי פעם. אולם, יש מי שאובד במעמקי הגיוס הקרבי, יש מי שמתנתק מהקהילה ומחליט ´להתבגר´ (נו, אנחנו יודעים שנפגוש אותו שוב), ויש מי שנאחז בציפורניים. כשהמגוייס מגיע למשחק פעם ב-, הוא משתדל למצות את המשחק כמה שיותר. אולם, יש מי שמתבעס שהוא מרגיש זקן ליד כל בני ה-16 ופורש, ויש מי שמתמיד. המגוייס הפזמניק למגוייס הפזמ"ניק יש כבר תנאי שרות שמאפשרים לו מעט חיים. הקרביים שאהבו את העניין מגיחים חזרה לקאמבק, והג´ובניקים שאהבו את זה מניחים לארגון המשחקים למלא את חייהם. החייל המשוחרר הלחץ חברתי ´להפסיק עם השטויות´ הוא גורם חשוב נוסף בנשירת שחקנים. כבר אין כיפה מגנה ויצוקה, יש ציפיות מההורים לעשות משהו עם עצמך, והשחקן הממוצע נושר. הוא גם ככה זקן לייד כל הילדים במשחק. אולם, המתמידים שמתמידים זוכים ליחס מוזר - איש לא מכיר אותם, ואף אחד לא יודע מאיפה הם צצו - אלא אם כן הם היו פעילים בארגון המשחקים ובגילום דמויות מפתח במשחקים שעברו. המצב שנוצר בעקבות מחזור החיים הזה המצב שנוצר הוא שיש ממש מעט אנשים עם ידע מקצועי שמסוגלים לארגן משחקים. על מנת לארגן משחקים בעלי אופי קהילתי צריך לא רק להיות מעל לשחקן הממוצע, אלא צריך גם להיות מקצועי בתחום משחקי התפקידים, ומעבר לזה - צריך להיות אדם בעל אופי דומיננטי, בטחון עצמי, חזון ומוכנות ללכת אחרי החזון הזה. והנשירה האיומה לכל אורך הדרך צאגה למצב של קיפאון שבו אין בעלי ידע, אין מארגנים ורמת המשחקים לא תמיד שומרת על עצמה. מדי פעם מופיע בשטח כישרון כזה או אחר, אך כשהוא הולך, הוא לא מספיק להעביר את הידע שלו, ומשאיר אחריו חלל. המצב הזה נשמר במשך שנים ארוכות ומשמימות. כמובן שאתרי המשחק שנשבו על ידי אי-אלו ראשויות היו גם הם גורם מדכא, אולם המשחקים בפארק הירקון הוכיחו שאפשר לשחק בכל מקום, ושמקום המשחק אינו המכשול האמיתי. השנים האחרונות בשנים האחרונות חלה מגמה חיובית בעיני. ישנם אנשים שהשלימו את כל מחזורים הראשונים שלהם כשחקנים מתחילים כבר בגיל 13-14, ובגיל 16 הם ניגשים לארגן משחקים. זו תוצאה של תושייה, של יוזמה, ואני רואה פעילויות אלה לחיוב ומתרשם עמוקות מקיומם. הדבר נוצר הודות לקהילת הנוער הצעיר שהחליט שמכיוון שמארגני המשחקים הקונבנציונאלים לא מקבלים אותם בלי תעודת זהות, לארגן משחקים לעצמם. כל הכבוד!. יוזמה, לקיחת אחריות, מחויבות לחזון. את הילדים האלה לא לימד אף אחד. את הילדים האלה לא טיפח אף אחד. היו ביניהם מתי מעט שהשתתפו במשחק אחד או שניים אצל ה´גדולים´. את רוב הידע שעומד לרשותם הם צברו תוך כדי ניסיון, ועל ידי גלישה באינטרנט. ומה המסר שלי בכל זה? אתה רוצה לעשות - עשה. אל תתן לאף אחד להשפיע עליך ולהרפות ידיך. מי שמוכן לעזור - סבבה. למי שיש מה לומר - שיגיד. כל מי שאומר - מדבר. הכל דיבורים. אני אישית מעריך יותר את מי שמפתיע ומציג תוצאות בפועל מול כל מי שדיבר.
לפני 4 שנים זה היה בדיוק כך, וזה מצב שהיה שנים על גבי שנים. עכשיו, המספרים מתחילים לרקוד קצת, וזה לדעתי הישג חיובי. ס ק ר י ר ה - ב ח ת ך - ג י ל א י ם דיל 15 השחקן הממוצע נחשף לראשונה למשחקי תפקידים חיים בסביבות גיל 15. הוא שומע על משחקים שקיימים, ומועברים מפה-לאוזן בתוך תוככי קהילת שחקני התפקידים, ולא תמיד יודע למצוא את דרכו למשחק. ישנם כאלה שמתחילים לשחק בחצר האחורית בבית עם מקלות מטאטא, או כאלה שראו נשקים בטיחותיים בכנס כזה או אחר, או כתבת טלביזיה כזו או אחרת, ודואגים לעצמם לגירסה שלהם לנשק בטיחותי, אבל זהו זה. מתי מעט מגיל הזה ממש מוצאים את עצמם בתוך משחק - ואם כן - זה משום שיש להם תחפושת מושקעת, Role-Play משובח, וה-מ-ו-ן רצון. בגיל 16 חלק ניכר מהשחקנים הצטרפו בגיל הזה. זה גיל שקל לבקרה על ידי תעודת הזהות. בגיל 16 השחקן הממוצע הוא חדש בתחום. הוא צעיר, יש לו תלבושת לא משהו, נשק לא משהו, חבורה אחת שבד"כ הוא משחק איתה, (או שהוא מתרגל לשחק לבד), והוא היה במספר זעום של משחקים. הוא לא ממש יודע מה לעשות עם עצמו במשחק, הוא כמעט תמיד מפספס את העלילה המרכזית המשחק, וקיים לפניו הפיתוי ללכת מכות עם החרב החדשה שלו. לעומת זאת, הוא יודע מה לעשות במשחק מיליטנטי... בגיל 17 חלק הארי של השחקנים הצטרף בגיל הזה, וגם אצל השחקנים שהצטרפו בשנה שעברה יש הרבה התלהבות. התלבושות, החברה, הRole-Play, וכמובן - המכות. אלה שהצטרפו בשנה שעברה כבר פחות או יותר מוצאים את הכיוון שלהם, ולוקחים איתם את אלה שהם הביאו לחברה הזו - בין אם זה Role-Play או לחימה. מתגבשים גרעינים של שחקנים, ויש ניצנים ראשונים של משחקים סגורים. בגיל 18 השחקן הממוצע בגיל הזה יודע להנות ממשחק טוב, ומקרב טוב, אך פחות או יותר מיצה את עצמו בתחום. נו, כבר מה אפשר לחדש לו, עוד דיימון? עוד אביזר קסום מנותץ לחתיכות? עודפעם אל קדמון שבא להשמיד את שהעולם? הרי ברור שהולכים מכות בסוף ומבחינתו - או שצריך לנצל את המשחק ל-Role-Play עד אז, או שפשוט צריך לחכות... היוזמים והטובים כבר ניגשים להכיר את המארגנים, להתרועע עימם, לבנות משחקים בעצמם, ואף להפיק אותם. אבל, בגיל הזה - יש גיוס. גיוס עכשיו, השחקן הממוצע הוא כבר אלדר. אם היו לו דמויות טובות - הם כבר אגדה, ושומעים עליהם מדי פעם. אולם, יש מי שאובד במעמקי הגיוס הקרבי, יש מי שמתנתק מהקהילה ומחליט ´להתבגר´ (נו, אנחנו יודעים שנפגוש אותו שוב), ויש מי שנאחז בציפורניים. כשהמגוייס מגיע למשחק פעם ב-, הוא משתדל למצות את המשחק כמה שיותר. אולם, יש מי שמתבעס שהוא מרגיש זקן ליד כל בני ה-16 ופורש, ויש מי שמתמיד. המגוייס הפזמניק למגוייס הפזמ"ניק יש כבר תנאי שרות שמאפשרים לו מעט חיים. הקרביים שאהבו את העניין מגיחים חזרה לקאמבק, והג´ובניקים שאהבו את זה מניחים לארגון המשחקים למלא את חייהם. החייל המשוחרר הלחץ חברתי ´להפסיק עם השטויות´ הוא גורם חשוב נוסף בנשירת שחקנים. כבר אין כיפה מגנה ויצוקה, יש ציפיות מההורים לעשות משהו עם עצמך, והשחקן הממוצע נושר. הוא גם ככה זקן לייד כל הילדים במשחק. אולם, המתמידים שמתמידים זוכים ליחס מוזר - איש לא מכיר אותם, ואף אחד לא יודע מאיפה הם צצו - אלא אם כן הם היו פעילים בארגון המשחקים ובגילום דמויות מפתח במשחקים שעברו. המצב שנוצר בעקבות מחזור החיים הזה המצב שנוצר הוא שיש ממש מעט אנשים עם ידע מקצועי שמסוגלים לארגן משחקים. על מנת לארגן משחקים בעלי אופי קהילתי צריך לא רק להיות מעל לשחקן הממוצע, אלא צריך גם להיות מקצועי בתחום משחקי התפקידים, ומעבר לזה - צריך להיות אדם בעל אופי דומיננטי, בטחון עצמי, חזון ומוכנות ללכת אחרי החזון הזה. והנשירה האיומה לכל אורך הדרך צאגה למצב של קיפאון שבו אין בעלי ידע, אין מארגנים ורמת המשחקים לא תמיד שומרת על עצמה. מדי פעם מופיע בשטח כישרון כזה או אחר, אך כשהוא הולך, הוא לא מספיק להעביר את הידע שלו, ומשאיר אחריו חלל. המצב הזה נשמר במשך שנים ארוכות ומשמימות. כמובן שאתרי המשחק שנשבו על ידי אי-אלו ראשויות היו גם הם גורם מדכא, אולם המשחקים בפארק הירקון הוכיחו שאפשר לשחק בכל מקום, ושמקום המשחק אינו המכשול האמיתי. השנים האחרונות בשנים האחרונות חלה מגמה חיובית בעיני. ישנם אנשים שהשלימו את כל מחזורים הראשונים שלהם כשחקנים מתחילים כבר בגיל 13-14, ובגיל 16 הם ניגשים לארגן משחקים. זו תוצאה של תושייה, של יוזמה, ואני רואה פעילויות אלה לחיוב ומתרשם עמוקות מקיומם. הדבר נוצר הודות לקהילת הנוער הצעיר שהחליט שמכיוון שמארגני המשחקים הקונבנציונאלים לא מקבלים אותם בלי תעודת זהות, לארגן משחקים לעצמם. כל הכבוד!. יוזמה, לקיחת אחריות, מחויבות לחזון. את הילדים האלה לא לימד אף אחד. את הילדים האלה לא טיפח אף אחד. היו ביניהם מתי מעט שהשתתפו במשחק אחד או שניים אצל ה´גדולים´. את רוב הידע שעומד לרשותם הם צברו תוך כדי ניסיון, ועל ידי גלישה באינטרנט. ומה המסר שלי בכל זה? אתה רוצה לעשות - עשה. אל תתן לאף אחד להשפיע עליך ולהרפות ידיך. מי שמוכן לעזור - סבבה. למי שיש מה לומר - שיגיד. כל מי שאומר - מדבר. הכל דיבורים. אני אישית מעריך יותר את מי שמפתיע ומציג תוצאות בפועל מול כל מי שדיבר.
