מחלה במשפחה

[פרפרי אהבה]

מחלה במשפחה

עלתה שאלה כחלק מדיון בפורום "הורים לילדים בוגרים" ונראה לי שיהיה מעניין לדון עליה גם פה:
מה קורה כשמישהו מבני המשפחה חולה ולא ברור אם מדבק ויש ארוחה משפחתית- האם תרצו להגיע לארוחה/לארח אותו

האם הייתם מבקשים ממנו להימנע מלהגיע לארוחה מחשש להידבקות

http://www.tapuz.co.il/forums/viewmsg/2370/180806553/משפחה/הורים_לילדים_בוגרים

 

[mykal]

זו שאלה שהתשובה

עליה איננה בכן ולא--
כ"כ תלוי בכל מיני גורמים---
מה אומר ארוחה משפחתית ? בהרכב של משפחה גרעינית? או תוספת
מה המחלה המדבקת? משהו 'שמסתובב' ונדבקים גם מהאויר,
או כמו צהבת--שרק צריך לשמור בכלים ושירותים?
האם יש בארוחה הזו אנשים זקנים מאוד, או תינוקות או מישהו חולה סרטן שהמערכת
החיסונית כשלה? --לכן, השאלה פתוחה ביותר,
ולא יכולה להחליט בלי לקחת את כל הפרמטרים הרלונטיים בחשבון.

כן יכולה לומר--שהחולה אם הוא בוגר ויודע שהוא מדבק,
יחליט בעצמו להמנע מלבוא.ויחסוך את ההתלבטות למארחים.

 

[ד ר ל י]

תלוי בחומרת המחלה

אם מדובר בהצטננות קלה, אין בעיה.
אם מחלה מדבקת ולא נעימה, רצוי לא להשתתף בארוחות משפחתיות.
לא הייתי מבקשת לא להגיע ממי שחולה, כי לא נעים לי, אבל הייתי מצפה שלא יגיע.
כשאצלנו חולים אנחנו נמנעים מלהשתתף בארוחות משפחתיות כדי לא להדביק.
יוצא דופן זה כשיש מישהו עם מערכת חיסונית מוחלשת, שזה כבר פיקוח נפש וכאן כבר צריך להגיד לחולה לא להגיע.

 

[dori78]

יותר משהעגל רוצה לינוק...

קראתי את התגובות בפורום ההוא.
כמו שחשבתי, את אף אחד לא מעניין מה הילד חושב, מה הילד מרגיש.
כולם כותבים כמו אמהות שרק רוצות לפנק את הילד משל היה בן חמש, כאילו לא עברו מאז עשרים שנים
וכאילו אין לילד רצונות משל עצמו, כולם עסוקים בניחושים במקום לפתוח את הנושא מול הילד.

ילד בוגר שמרגיש מחוייב לארוחה משפחתית ולא רוצה להעליב את ההורים, יכול להחליט שהוא מגיע גם אם הוא קצת חולה.
נשאלת השאלה מה זה בדיוק "קצת חולה" ומי שאר המשתתפים בארוחה מסביב לשולחן.
כשאני חולה ברמה מדבקת, אני אומללה ומסכנה וכל מה שאני רוצה זה שיניחו לי לנפשי, לישון וזהו.
לא רוצה מרק עוף, לא רוצה שאמא תנגב לי את הנזלת.
ואני מספיק אחראית כדי להחליט בעצמי שאני חולה מדי ועלולה להדביק מישהו.
אם הילד לא מבין את זה לבד אולי הוא לא כל כך בוגר...

והכי חשוב - אם אני מרגישה שאני זקוקה לפינוק של אמא - ארוחה משפחתית זה ממש לא הזמן בשביל זה.
היא תהיה עסוקה בהגשה ומתן תשומת לב לשאר הנוכחים ואני סתם אהיה מתוסכלת שלא קיבלתי אותה לעצמי.
במקרה של פינוק-אמא עדיף להגיע בזמן אחר שיתאים גם לה, בלי שום קשר לארוחות משפחתיות.

 

[פרפרי אהבה]

מסכימה איתך ב-100 אחוז

אני כשאני חולה או במצב פיזי לא פשוט (שזה 80 אחוז מכל חודש...) אני צריכה את השקט שלי ושיעזבו אותי ואם קרה שאמא שלי גילתה שאני חולה-בהרגשה שלי היא אפילו תגיע עד אליי כדי להקל ותתקשר כל שעה עגולה לוודא שאני בסדר...
&nbsp
רוב הפעמים אני לא מעדכנת ומשתפת אף אחד בזה שלא מרגישה משהו, רק הבחור יודע וזה מהיכרות איתי-הוא יזהה שאני לא מרגישה טוב גם אם אני ממש אסתיר את זה.

 

[mykal]

מצטערת על התגובה

ממש מרגיזה, אמא שאכפתלה זה לא טוב,
אמא שלא מספיק לוחצת זה לא טוב,
אני אמא, ואני דואגת לילדי, ולמרות היותם עצמאיים ובוגרים וגדולים--
עדיין הם ילדי. ואכן גם משחררת--
אבל באמת זה נשמע ממה שכתבתם, שלפעמים מרגיש כאילו הילדים הבוסים
ואמא עובדת אצלם. היא אמורה להביא ולתת ולארח בדיוק בדיוק ע"פ המתכון המתאים לילדים.
הם לא צריכים/מענינים בארוחה משפחתית.
הם אמורים להגביל את מרק העוף רק לזמן שיראה בעיניהם.
נורא עצוב לי לקרא תגובות כאלה.

אני כאמא מרגישה מספיק חופשיה, לומר שאני מבקשת להתראות ולדאוג ולהביא או לא מה שנראה בעיני.
אני כאמא רוצה להרגיש אמא אוהבת ודואגת ומסורה, לפי הבנתי,
ושיכבדו זאת. אינני כספומט, ואינני טבחית, ואינני נערה שמוציאהמהגן תמורת תשלום.
אני רוצה לפגוש אתכן בעוד מספר שנים כשהילדים שלכם בוגרים--ויבחרו בהתעלמות מכם--מה אז תכתבו כאן.

מדגישה--שאין לי בעיות מהסוג הזה--
אני מלוה בתחולהמאוד ועוזרת המון,אבל תמיד בכבוד ובהוקרה.

 

[פרפרי אהבה]

לא לקחת באופן אישי

יש אנשים שלא אוהבים שמכרכרים סביבם וזקוקים לשקט שלהם כשהם חולים-זה לא אומר שההורים עושים משהו רע, זה לא אומר שה"ילדים" עצמם לא בסדר- פשוט זקוקים לשקט.
&nbsp
אז פעם אחת לא יגיעו לארוחה אם ממש חולים ...לא נורא בעיני.
&nbsp
ממש לא רואה בעצמי בוסית של ההורים ולא צריכה להגיע להיות אמא כדי לדעת שזה לא לעניין להתייחס ככה וזו לא הכוונה שלי. אם אני לא מספרת לאמא שלי שאני לא מרגישה טוב זה לרוב בגלל שיודעת כמה קשה לה המרחק איתי.
&nbsp
מן הסתם אני יודעת כמה זה עושה לה כיף לפנק ולהכין ושהיא מרגישה ככה יותר חלק מהחיים ועל כן כשהייתי אצלם בביקור, לא רק שאיפשרתי לה את זה למרות שפחות אוהבת אלא גם ניצלתי את ההזדמנות לבלות ביחד ולדבר איתה על כל מיני דברים שאף פעם לא יוצא לדבר עליהם.

 

[mykal]

ממש לא אישי,

נראה לי שיש דינמיקה בכל משפחה,
ולהראותהתענינות ודאגה זה לא להעיק.
ואפשר לשוחח ולהבהיר עמדות. להסביר אם באים אם לאו,
אין כאן כפיה אבל יש הדדיות ואכפתיות.

 

[sweetdreams]

זה כן מעיק אם מושא הדאגה לא מעוניין בכך

אני חושבת שמעבר לכוונות טובות מצד שני הצדדים, גם לאיזון יש חשיבות מכרעת ביחסים טובים (כל סוג יחסים).
&nbsp
מן הסתם כשאנחנו צעירים, אין איזון כזה, וההורים הם הצד השולט והמחליט ביחסים.
אבל אצל אנשים שהם עצמאיים יותר, אז בהמשך יגיע השלב שבו יתבקש שינוי במערך היחסים, וזה מצריך גם הכרה מצד ההורים שהיחסים הם כבר לא בין הורים לילדים קטנים, אלא בין אנשים בוגרים ושווי דעה.
&nbsp
יחסים שישכילו להבשיל לשלב הזה, ימצאו את האיזון בין רצון ההורים לילדיהם הבוגרים. אבל ביחסים שאינם מאוזנים, אז תראי כל מיני שיקולים נסתרים, כמו אלה שרואים פה בשרשור -- תחושת מחוייבות להגיע לארוחה משפחתית, גם אם אתה חולה, הסתרה מההורים, מתוך ידיעה שההורה יבחר ״לדאוג״ לך ללא חשיבה על צרכיך בסיטואציה, וכולי.
&nbsp
אני לא אומרת שביחסים בריאים אין תחושת מחוייבות להגיע לארוחות, או שחובה שכל הצדדים יאמרו הכל אחד לשני. אבל ביחסים בריאים בעיה כזו היא לא באמת בעיה, ולא אישיו לאף אחד מהצדדים. תהיה לבן החולה האפשרות להביע את עמדתו שהוא חולה וחושב שלא להגיע, מבלי לדאוג שההורים יעלבו מכך, ותהיה לו גם האפשרות לבחור שלא לומר שהוא חולה, כי הוא מסוגל להחליט בעצמו איך להתמודד עם זה, וזה לא ביג דיל שצריך לערב בו את ההורים.

 

[הייתיאביבקיץ]

הסוד הוא להבין מתי אתה מעיק

וכנראה שורש הבעיה במשפחות רבות, זה שאנשים שמעיקים לא מבינים שהם מעיקים...

המצב שבן אדם חולה צריך לבזבז אנרגיה רק בשביל לחשוב איך לא להעליב

 

[dori78]

 

[נומלה]

מערכת יחסים היא לא תמיד חגיגה

לפעמים נחמד ונעים ולפעמים מעיק. וזה נכון לשני הצדדים. אני לא צריכה בתוך משפחתי לחשוב חמש פעמים האם אני מעיקה והאם מעיקים עלי. בן אדם חולה לא צריך לבזבז אנרגיה בשביל לחשוב איך לא להעליב, ובן אדם חולה יכול גם לבקש שלא יביאו לו מרק עוף אם לא בא לו. וזה מכיוון שכל אחד מאיתנו לפעמים חולה וגם הוא לא יבזבז אנרגיה בלחשוב האם להעליב. מצד שני כל זה נכון במשפחה שבה כל אחד לפעמים יושב וחושב במשך שתי שניות שלמות איך לשמח את השני.

 

[הייתיאביבקיץ]

אני חושבת שבן אדם כן צריך לפעמים לחשוב אם הוא מעיק

לא לפני כל משפט שאת מוציאה מהפה, כמובן.
אבל באופן כללי כדאי לחשוב על הדברים שאנחנו עושים

מפעם לפעם, לחשוב עם עצמך על מערכות היחסים שלך עם אחרים
לשאול את עצמך האם הדברים שאת עושה איתם/להם, הם לרוחם או לא.

את לא מכירה נשים שהבנים שלהן לא יכולים להגיד שהם לא רוצים מרק, כי הם יודעים שעכשו האמא תיכנס לסצינות היעלבות של חודשים?

 

[mykal]

אתחיל מהסוף

אישית אני לא מכירה.
הבית שלנו בית ורבלי ומאוד פתוח. להפך, בעלי היה הרבה פעמים
מעיר לי-- למה אני הכל מסבירה ומפרטת--שמותר גם 'להנחית' לילדים.
ולמה אני כל דבר מבררת ומסבירה--ומתנצלת. ויודעת שאפשר אחרת

אנ חושבת שכל אדם אמור לעשות את הברור עם עצמו--מה הוא גורם לזה ממולו.
כל מה שהגבתי היה--שהברור הזה נורא ברור שההורה אמור לעשות--
כי הילדים בגרו והם עצמאיים,
ואני תוהה אם הם בגרו ועצמאיים--למה הם לא מחויבים באותו בירור
ובאותו הסבר כלפי הוריהם? איפה המחויבות ההדדית?
וכל הזמן "הנפנוף" שההורה לא מבין את את צרכי הבוגר והעצמאי שלו,
וואלה---לבקש עזרה זה לא מעיק? אהה זה חד צדדי?
זה כל מה שהרגשתי כשקראתי תגובות של "הדרישה" החדצדדית הזו.

לא אינני בנאדם מעיק, עוזרת המון --הכל לפי הצרכים של מי שזקוק לי--
וכן לפעמים תוהה--מתי אחיה לעצמי? מתי לפחות יהיה מותר לי להעיר
עלמה שלא נראהלי התנהלות נכונה? כל הזמן חובתי להזהר? להתחשב?
באמת? ושלאתחשבי שאני לא אוהבת את מה שאני עושה.
חכי שיהיו שלך גדולים--ואז תכתבי כאן--מקוה לראות ולזכות ואז נראה.

 

[נומלה]

תודה לאל לא.

היה לי את חלק ההוגן בצרות משפחתיות, אבל תודה לאל אצלנו אומרים מה שמתאים, וחמותי זכרה לברכה עוד היתה מוסיפה "מה, אסור לי להביע את דעתי?".
בעקרון אני חושבת שאנשים במשפחה צריכים להשתדל להתחשב אחד בשני. תחת ההנחה שזה מה שעושים ביום יום, אם אני צריכה שיקחו אותי למיון ביום שישי בערב (דוקא בזמן הארוחה), אני חופשיה להגיד לעצמי "אני במצב רע מספיק לדעתי וזו המשפחה שלי שתעזור לי". גם אם אני יודעת שברור שזה יעיק.
(מצד שני זה לא קורה כל שני וחמישי, ובחיי הבוגרים קרה בדיוק פעם אחת שחירבתי את ארוחת הערב המקודשת של יום שישי בדיוק בשביל דבר כזה)

 

[הייתיאביבקיץ]

חדר מיון, זה לא ״להעיק״

ואם מישהו חושב שלקחת את אמו (או אחותו או בתו) לחדר מיון זה ״מעיק״, אז יש שם בעיה...

אני, לצערי, נפגשתי במשפחות שכל הימים מחוללים במחול של ״לא נעים לי״. אף אחד לא אומר ״לא יכול, זה קשה לי״, וכל אחד מנסה לנחש מה השני באמת רוצה, ואך אחד לא רוצה להעיק ולהפריע, אבל הוא לא יודע מה באמת מעיק או מפריע

 

[dori78]

כל כך

מדהים אותי לפעמים כמה אנשים עיוורים לריקוד המטופש הזה.

 

[mykal]

עורים?לריקוד? מטופש?

באמת? כך את מתארת התנהלות בינאישית?
האם כל מערכות יחסים מוגדרות כריקוד? או כנסיון למצוא דרך אחדלאחר?
וכל נסיון כזה שאיננו לרוחך הוא מטופש?
וכולם עורים? אולי אלה שמנסים למצוא דרך--הם המפוכחים?
האם יש דרך אחת לנהל מערכות יחסים?
הגברת היקית שגרה דלת בדלת איתנו--היתה במנטליותשל דיוק בלו"ז,
ודיוק בהתנהלותובאופן דיבור.
והשכנים ממול בבנין הסמוך--אהבו את הרש ואת השמחה ואת ההתקבצות של המשפחה המורחבת.--להם אגב היה, והיקית היתה ערירית?
צריך להסתדר--עם אג'נדות חיים שונות, עם צרכים שונים (שמשתנים במהלך חיי האדם)
לכתוב משפט 'מחץ' שמגחיך הכל--קצת בעייתי בפורום כמו שלנו שאמורלגשר על שונות.

 

[dori78]

כרגיל לא הבנת.

כן, ריקוד מטופש.
אם לא מתאים אומרים "לא מתאים לי היום" ונגמר הסיפור.
לא כי לא נאה לי לבלות עם אנשים שונים ממני, לא כי אני "שווה" יותר ממישהו אחר.
כי לפעמים זה פשוט לא מתאים, אני עייפה מכל השבוע ולא מתחשק לי ומותר לי שלא יתחשק לי.

במקום להגיד את הדברים בצורה ברורה, מתחילים להמציא תירוצים מטופשים.
זה הריקוד המטופש שלפי הכתיבה שלך פה את עיוורת אליו, פשוט לא רואה אותו מתנהל.
שלל תירוצים וסיבות מצוצות מהאצבע, הכל על מזבח ה"לא נעים".

אין לא נעים, בעיקר במשפחה.
אם אני לא מרגישה טוב ולא בא לי להיפגש עם ההורים (שלי או שלו, אין הבדל)
אני אגיד את זה בצורה ברורה, בלי לחפש תירוצים.
אני לא מרגישה מחוייבת להסביר כל דבר, לאף אחד.

כל בני המשפחה שלי יודעים, שבמקרה הצורך אני אצא עבורם גם בשתיים בלילה מהמיטה כדי להגיש עזרה.
זה לא מושפע מהרצון או חוסר הרצון שלי להיפגש עם מי מהם בנקודת זמן זו או אחרת.

כן, מותר לשכנה הייקית להגיד שזה מפריע לה אם קובעים לעשות משהו ביחד ומישהו מאחר לה.
להשקפתי - היא לא צריכה להרגיש "לא נעים" ולשמור בבטן.
החוסר הזה באוורור - זה בדיוק מה שמביא להתפתחות של תחושות שליליות.

 

[mykal]

את עיורת--

אני מפוכחת--מעולםלא התקפתי אישית.
אם יש לך הסבר תכתבי אותו.
אני מבינה מצוין את רק פשוט אלימה בהתקפה.

זה שלך--נגמר בצורה ישירה סימתי לרקוד את המתקפה שלך--
היי ברוכה.