העייפות והמדריכים עשו את שלהם...
המחנה הראשון שהיינו בו היה מיידאנק. המדריכה שלנו לא הצליחה להעביר לנו, או לי לפחות, שום רגש בקשר למקום. כלום. ממש הלכתי שם, והרגשתי כאליו אני מסתובבת במוזיאון, איפהשהו בארץ, אפילו. כלום. אפילו בתאי הגאזים ובמשרפות לא הרגשתי כלום. אולי בעצם כן - כשסיפרו לנו על האנשים שתפקידם היה להעביר את הגופות מתאי הגאזים למשריפות אז הזדעזעתי. פתאום עלה לי בראש שאולי אחד האנשים האלה היה צריך להעמיס מישהו שהוא מכיר. אפילו סתם להעמיס איזה ילד, גם אם הוא לא מכיר אותו. עם פרצוף מבועט וחנוק... אבל זה בערך הכל. המחנה הבא היה אושוויץ 1. שם כבר היינו עם מדריך אחר, אבל עדיין לא ממש הרגשתי משהו חזק. הזדעזעתי מהאלימות והאכזריות ושיטות העינויים שהיו להם, אבל זה לא נגע לי עמוק. יותר מחשבה לא נעימה מאשר איזשהו רגש לא נעים. בעצם נזכרתי שגם שם היה משהו, אבל לא ממש משמעותי. הדבר הזה חזר גם כשבאנו לשם במצעד החיים: הגענו לשער, ומשום מה היה לי ממש קשה, מבחינה פסיכולוגית לעשות את השלושה צעדים האלה ולהיכנס פנימה. חשבתי לעצמי "האם אני באמת רוצה לראות מה שהיה שם? ומה אם זה ממש יכאב?" כאילו פחדתי להרגיש את מה שהאסירים שהיו שם הרגישו. עמדתי שם כמה שניות ובכח אמרתי לעצמי "זה קרה לפני 60 שנה. כלום לא יקרה. זה כבר נגמר. זה בטוח. אפשר להכנס לשם." אחר כך לא ממש הרגשתי משהו, למרות שהמון אנשים בכו, אבל בכל זאת כשיצאנו משם הרגשתי הקלה. בבירקנאו נשברתי לגמרי. שם עוד פעם החליפו לנו מדריך. הוא לקח אותנו לאיזה מקום. סתם מקום. לא היה שם שום ביתן מיוחד או מצבה או משהו. אבל אפשר היה לראות משם חלק נכבד מהמחנה. הוא אמר לנו לנסות לספור את שרידי הביתנים שאנחנו רואים. ואז נפל לי האסימון - היו שם יותר ממתאים, ועוד לא יכולנו לראות משם את כל המחנה, כי הוא כל כך עצום. הביתנים היו מסודרים כל כך, בשורות שוות. ובכל השטח הזה היו אנשים. וכולם מתו. או שלפחות זו הייתה הכוונה של הנאצים (ימח שמם). התחלתי לבכות. ממש לבכות. ואני לא בוכה הרבה. הבנתי מה המשמעות של הביטוי "השמדה המונית". המספר 6 מליון תפס אצלי איזשהו סדר גודל. הם ממש רצו להשמיד אותנו. ממש. את כולם. אחר כך נכנסנו לאיזה ביתן, והסתכלתי על המיטות. זה לא מיטות. זה מדפים. מאכסנים יהודים כמו שמאכסנים כלים או חומרים במחסן. השתמשו בהם, התיחסו אליהם יותר גרוע ממה שמתייחסים לחיות, כמו חפץ, ואז הרגו אותם. כי הם כבר לא שימושיים. הבכי, שקצת נרגע, התחיל מחדש, והפעם אפילו קצת בהסטריה. כל היום בכיתי. בכיתי ממש. סיפרו לנו סיפורים נוראיים. התחלתי להבין את רמת האכזריות והשנאה שהייתה לאותו שוטר נאצי ליהודי שעמד מולו. לא הבנתי מאיפה הגיע כל השנאה הזו, אבל כבר יכולתי להבין אותה ולדמיין אותה. אני רוצה להוסיף, שלמרות שזה באמת מקום חזק והיה לנו מדריך מעולה, בניגוד לתחילת המסע, אני חושבת שהעייפות גם עשתה את שלה. היינו שם ביום השישי, אאל"ט, ואחרי שישנתי כ-4 שעות כל יום לפני, בכיתי מאוד בקלות, כי אני תמיד בוכה כשאני עייפה... בטרבלינקה היינו ביום האחרון, השמיני. שם כבר בכלל הייתי שפוכה. נרדמתי בכל מקום. עצרנו לשבת לשמוע הסברים - נרדמתי. בטקס - נרדמתי. אני מתביישת בזה מאוד, אבל אני מודה. נרדמתי. בכל מקרה, הצלחתי להבין את הפרינציפ של המקום (ותקנו אותי אם אני טועה) - בנו שם מקום בשביל להשמיד יהודים. בית חרושת. עשרות רכבות ביום. אלפי אנשים. הבנתי את זה כשהשמיעו בטקס את השיר "כאן התחנה טרבלינקה", של יהודה פוליקר. יש לשיר הזה קצב, קצב קבוע כזה ויעיל. כמו הקצב שבו הגיעו הרכבות והיעילות שבה השמידו את היהודים. תקתקתקתק... צ'צ'צ'צ'... נסיעה של רכבות, לחיצה על כפתורים. השמדה של אנשים בבית חרושת להרג. שוב בכיתי (למרות ש-שוב, יש סיכוי סביר שזה היה בעיקר מעייפות...) בכל מקרה, המחנה שהשפיע עלי הכי הרבה היה בירקנאו. שם הבנתי את רוב הדברים שנוגעים בשואה עצמה ובהשמדה. ולמרות הכל, אני מאוד שמחה שעברתי את זה. כי ההבנה הזו הייתה חסרה לי.
פשוט לא הספיק לי!
