פעילי השמאל זועמים: ראשי המחאה מנותקים, צריך להפגין נגדם.
מזכיר את מחאות 2011 (נדמה לי). גם אז זה התחיל מהתארגנות נגד כמה דברים נקודתיים שרצו למחות נגדם, אך חיש מהר הפך לערבוב של גופים ומטרות מחאה שונות ומשונות. זה התחיל אז מהשתלטות גורמים פוליטיים על המחאה העממית, עבר דרך הצטרפות גורמי מחאה סמי-מקצועיים, ונגמר במצב בו כולם מוחים אבל אין שום דרך בעולם להבין מה 'המחאה' כגוף אחד גדול רוצה בכלל להשיג, מהן דרישותיה, כיצד המדינה יכולה להיענות לה וכו'.
כך גם היום. ההשתלטות של הגורמים המקצועיים כאן קצת שונה והפוכה, מאחר והם אלה שהתחילו את המחאה בשנה שעברה. זאת על-פי תוכנית מסודרת ויזומה שנהגתה על-ידי גורמי מקצוע, בין השאר בחו"ל, לביצוע הפיכה משטרית במדינת ישראל, הפלת השלטון הלאומי שלא באמצעות בחירות רגילות, ושינוי פני המדינה ממדינה יהודית שגם מתנהגת ככזו, למדינת כל אזרחיה.
ואמנם למחאה המקצועית שהתחילה ככזאת (וכמובן תוקצבה בהתאם ע"י אותם גורמים שעמדו מאחוריה) על אף שלא נראתה ככזאת, הצטרפו גם ישראלים תמימים שאכלו את הלוקשים שהנהגת מחנה הרל"ב מחר להם, נבהלו מהטענות ל'קץ הדמוקרטיה' ודומיהן ויצאו להפגין ולמחות ברצינות רבה מבלי לקלוט שהם בס"ה משמשים פיונים, אידיוטים שימושיים בידי גופים רבי כוח ותקציב, לקידום הכאוס במדינה והשגת מטרות המארגנים.
אבל מעבר לכך, ריב בין המוחים היה די צפוי. למעשה אם אינני טועה, זאת אפילו לא הפעם הראשונה שזה קורה. אז המוחים מוחים נגד הממשלה, פעם נגד הרפורמה המשפטית, פעם לביצוע עסקה 'בכל מחיר' וכיו"ב. ולפעמים המוחים מוחים נגד חבריהם כאשר כולם רוצים להיות בצוות מקבלי ההחלטות ולנהל את האירועים.
אין לנו, לאוהבי ישראל כמות שהיא, אלא לחייך, קצת לגחך אפילו, להישען לאחור בכסא הנוח שלנו ממנו אנחנו צופים על האירועים, ולתת לנערים לשחק לפנינו. הלכה למעשה ובניגוד לתוכניות שלהם, למחאה אין הרבה כוח, העם כבר לא כל כך קונה את הלוקשים שמנהיגיה מוכרים, מודע ברובו לעיוותים שבדיווחי התקשורת הממסדית עליה, וזוכר, בניגוד לשאיפת התקשורת ומארגני המחאה, להפעיל את מוחו בעצמו מעת לעת.