מחפשת את עצמי.(ארוך)
בהמשך להודעתי הקודמת... אז הסתיימה שנה"ל, וכמה שנהנתי ואהבתי את העבודה, אני לא מצליחה להתאושש מהסיפור הזה, מחוסר ההערכה הזה. בנוסף, ביקשתי להדריך בקייטנות של החברה, והסברתי שאני לא יכולה לשבת בבית בלי משכורת זמן כל כך ארוך. ביום ראשון הוזמנתי למשרד כדי לקבל הדרכה לגבי הקיטנות. היו שם עוד מדריכים. זה קיבל 12 ימים בקיטנות, זה קיבל 10 ימים, ואני? 4 ימים, מתוכם אחד מהם אמור להיות מוקדש לצילום וידאוקליפ. אמרתי לרכזת (המחליפה, כי הרכזת שלי בחופשת לידה) שאני לא מרגישה שאני מסוגלת לצלם קלפי עם הילדים, אבדתי את הבטחון ואני לא מעוניינת בזה, ושלא מתאים לי לטרטר את עצמי לרמת גן ל3 ימים (לא ברצף. אני אשכרה סתימת חורים - לקחו אותי להדריך בימים שמדריכים אחרים לא יכולים), שזה לא נחשב מבחינתי "לעבוד בחופש". בנוסף, הרכזת אמורה לעשות שיחות סיכום לכל המדריכים, אבל הודיעה לי שהבוס (ההוא מההודעה הקודמת) רוצה לעשות לי שיחת סיכום אישית. אחראי חדרי העריכה, שהחשבתי אותו לידיד ובעבר מאוד נהנתי מחברתו היה מאוד אדיש וקריר אלי, ניסיתי לדבר איתו ובמהלך השיחה פרצתי בבכי. מסתבר שהרושם של כולם במשרד זה שאני "זרקתי זין" בעניין הסרטים, שאיבדתי סבלנות וצלמתי סרטים גרועים. (בעיקר ההנחה הזו נובעת מהעובדה שסרט נוסף - סרט חמישי שאינו קשור לסרטים מההודעה הקודמת, צילמתי יחד עם מדריכה נוספת שהיא בהחלט היתה באוירת "יאללה לצלם וללכת"). עכשיו, זה מפריע לי משתי סיבות: א. כי בכלל בכלל לא זרקתי זין. השקעתי. נתתי את הנשמה. באתי חולה. התאמצתי. עשיתי את המקסימום שלי. ב. כי זה גמר לי את הבטחון ואת החשק לצלם. לא רוצה לצלם יותר, התוצאות כנראה כל כך כל כך גרועות, וזה אחרי שכ"כ התאצתי - זה ממש מבייש אותי. זה ממש מראה לי כמה אני גרועה. בכיתי שם בניגוד לרצוני, ואמרתי שזהה לא הוגן. שאני נשכרתי לעבודה בתור מדריכה לא בתור קולנוענית צמרת שמפיקה סרטים סוג א'. שהייתי מורה טובה, אהבתי את הילדים, לימדתי אותם היטב, הילדים והמורים אהבו אותי. אבל אני לא מספיק טובה בתחום המקצועי כנראה. ואני בטוח אבכה בשיחת סיכום עם הבוס, ואני שונאת לבכות ככה. שונאת. אבל לא מצליחה לשלוט בזה. עכשיו התקשרו אלי שוב, שבכל זאת לא הצליחו למצוא מישהו ליום אחד לקיטנות, והם בנו עלי, ושאני אבוא. אני מתכוונת לסרב. אני מפחדת שזה ישרוף לי גשרים. מצד שני גם דותן לא רוצה שאחזור לעבוד שם (יש גם סוגיות בעייתיות לגבי תשלום על שעות שאנחנו עובדים עבור החברה ולא עבור קרן קרב). אני כל כך אהבתי את העבודה וכל כך נהנתי, אבל בחיי שאני מרגישה כרגע שאני לא מסוגלת להמשיך. אני מחפשת עבודה, עברתי כמה ראיונות, עוד אין שום דבר באופק. אני יושבת בבית וכוססת ציפורניים בלחץ, מה יהיה? איך נסתדר בלי משכורת? שלחתי קורות חיים לחברות אחרות שמעסיקות מדריכים בקרן קרב. אני לא יודעת מה יהיה איתי, מה אני הולכת לעשות. להמשיך? לעזוב? אוףףףףף.
בהמשך להודעתי הקודמת... אז הסתיימה שנה"ל, וכמה שנהנתי ואהבתי את העבודה, אני לא מצליחה להתאושש מהסיפור הזה, מחוסר ההערכה הזה. בנוסף, ביקשתי להדריך בקייטנות של החברה, והסברתי שאני לא יכולה לשבת בבית בלי משכורת זמן כל כך ארוך. ביום ראשון הוזמנתי למשרד כדי לקבל הדרכה לגבי הקיטנות. היו שם עוד מדריכים. זה קיבל 12 ימים בקיטנות, זה קיבל 10 ימים, ואני? 4 ימים, מתוכם אחד מהם אמור להיות מוקדש לצילום וידאוקליפ. אמרתי לרכזת (המחליפה, כי הרכזת שלי בחופשת לידה) שאני לא מרגישה שאני מסוגלת לצלם קלפי עם הילדים, אבדתי את הבטחון ואני לא מעוניינת בזה, ושלא מתאים לי לטרטר את עצמי לרמת גן ל3 ימים (לא ברצף. אני אשכרה סתימת חורים - לקחו אותי להדריך בימים שמדריכים אחרים לא יכולים), שזה לא נחשב מבחינתי "לעבוד בחופש". בנוסף, הרכזת אמורה לעשות שיחות סיכום לכל המדריכים, אבל הודיעה לי שהבוס (ההוא מההודעה הקודמת) רוצה לעשות לי שיחת סיכום אישית. אחראי חדרי העריכה, שהחשבתי אותו לידיד ובעבר מאוד נהנתי מחברתו היה מאוד אדיש וקריר אלי, ניסיתי לדבר איתו ובמהלך השיחה פרצתי בבכי. מסתבר שהרושם של כולם במשרד זה שאני "זרקתי זין" בעניין הסרטים, שאיבדתי סבלנות וצלמתי סרטים גרועים. (בעיקר ההנחה הזו נובעת מהעובדה שסרט נוסף - סרט חמישי שאינו קשור לסרטים מההודעה הקודמת, צילמתי יחד עם מדריכה נוספת שהיא בהחלט היתה באוירת "יאללה לצלם וללכת"). עכשיו, זה מפריע לי משתי סיבות: א. כי בכלל בכלל לא זרקתי זין. השקעתי. נתתי את הנשמה. באתי חולה. התאמצתי. עשיתי את המקסימום שלי. ב. כי זה גמר לי את הבטחון ואת החשק לצלם. לא רוצה לצלם יותר, התוצאות כנראה כל כך כל כך גרועות, וזה אחרי שכ"כ התאצתי - זה ממש מבייש אותי. זה ממש מראה לי כמה אני גרועה. בכיתי שם בניגוד לרצוני, ואמרתי שזהה לא הוגן. שאני נשכרתי לעבודה בתור מדריכה לא בתור קולנוענית צמרת שמפיקה סרטים סוג א'. שהייתי מורה טובה, אהבתי את הילדים, לימדתי אותם היטב, הילדים והמורים אהבו אותי. אבל אני לא מספיק טובה בתחום המקצועי כנראה. ואני בטוח אבכה בשיחת סיכום עם הבוס, ואני שונאת לבכות ככה. שונאת. אבל לא מצליחה לשלוט בזה. עכשיו התקשרו אלי שוב, שבכל זאת לא הצליחו למצוא מישהו ליום אחד לקיטנות, והם בנו עלי, ושאני אבוא. אני מתכוונת לסרב. אני מפחדת שזה ישרוף לי גשרים. מצד שני גם דותן לא רוצה שאחזור לעבוד שם (יש גם סוגיות בעייתיות לגבי תשלום על שעות שאנחנו עובדים עבור החברה ולא עבור קרן קרב). אני כל כך אהבתי את העבודה וכל כך נהנתי, אבל בחיי שאני מרגישה כרגע שאני לא מסוגלת להמשיך. אני מחפשת עבודה, עברתי כמה ראיונות, עוד אין שום דבר באופק. אני יושבת בבית וכוססת ציפורניים בלחץ, מה יהיה? איך נסתדר בלי משכורת? שלחתי קורות חיים לחברות אחרות שמעסיקות מדריכים בקרן קרב. אני לא יודעת מה יהיה איתי, מה אני הולכת לעשות. להמשיך? לעזוב? אוףףףףף.
