תגובה...
נתחיל מענין השם...
ותיקי הפורום יודעים שאני מקפיד על האנונימיות והפרטיות שלי, ולכן אני משתמש בכינוי ולא בשם.
(הכינוי "מסורתי" מתאר אורח חיים, והוא נובע מכך שבמקור השתתפתי בפורומים של דתיים-חילוניים.)
את כמובן יכולה להמציא לי שם בדוי, אבל זה יהיה חסר משמעות ולא שונה מהותית מהשימוש בניק שבחרתי.
ולגופו של ענין...
אני לא מומחה למשנתו החינוכית של קורצ'אק, אבל ממה שהבנתי הפואנטה היא כבוד לילד ויחס יותר שוויוני אליו במקום יחס פטרנליסטי.
אני לא ממש מבין מה כאן "הומניסטי", ובכל מקרה אני הייתי ממליץ לך לא לתייג את התוכנית שלך כ"חינוך הומניסטי" ולדבר על "דיון הומניסטי" כי בטרמינולוגיה הישראלית המקובלת המשמעות היא חינוך חילוני-שמאלני. בשביל מה ליצור מראש "אנטי" אצל בכירים במערכת החינוך שכל חטאם הוא השקפת עולם ימינה מהמרכז?
למה לא לומר בפשטות שזוהי תוכנית לימוד על בסיס כבוד לתלמיד ברוח משנתו של קורצ'אק?
אני לא מתנגד לכך שהתוכנית תהיה פרושה על פני השנה ולא תחומה ליום השואה. אני רק בספק האם זה מעשי, וזאת גם משיקולים טכניים (כמה שעות לימוד אפשר כבר להקדיש לנושא השואה באילוצים של מערכת לימודים כוללת?) וגם משיקולים רגשיים (למי יהיה כוח ש"יטחנו" לו במוח את נושא השואה יותר מכמה ימים בשנה?).
אני לא אכנס לשיטות פדגוגיות ולאיך מעבירים חומר רגיש לגילים השונים, כי זה לא התחום המקצועי שלי. אני מניח שעם הוותק שלך בתחום את מכירה את המאטריה.
לגבי הדוגמאות של גרמניה הנאצית וברה"מ.... הכוונה שלי לא היתה לטעון שהגישה שם היתה נכונה אלא לומר שגיל בית הספר היסודי אינו מוקדם מכדי יכולת להנחיל ערכים. הדוגמא הדיקטטורית מוכיחה שדווקא בגיל המוקדם ניתן להשפיע על החשיבה העתידית.
לענייננו, את יכולה להתחיל לחנך ילדים לחשיבה ביקורתית כבר בגיל בית הספק היסודי ולא לחכות שיהיו על סף צבא.
והערה שלי לגבי דברים שאני הייתי רוצה שהתלמידים יבינו...
לי לא בהכרח בוער להשתמש בשואה להנחלת ערכים, כי כאמור זה תלוי השקפת עולם. לפחות לא כמטרה עיקרית.
כבר אמרתי שחשוב ללמד את העובדות.
אבל עוד דבר שרצוי ללמד (אולי לא בכיתה ב' או ג', אבל למה לא בכיתה ז' או ח'?) הוא שהחיים מורכבים ומכילים גם אפור ולא רק שחור או לבן.
נורא קל לשבת בכיתה מתחת לניאון ולשפוט את הדמויות שפעלו בתקופת השואה, ונורא קל לאמץ דעות קדומות על סמך הכללות.
קחי לדוגמא את הנרטיב הקבוע של השואה מול הגבורה, שלפיו 99% מהיהודים היו סוג של לפלפים פחדנים ורק מיעוט זניח היו אמיצים כי מרדו בנשק.
היום זה כבר פחות מאשר לפני 40 או 50 שנה, אבל עדיין יש הדים לתחושה הזו. אני למשל לא משתגע על האפולוגטיקה המקובלת של "גם ללכת בשורה לבור הירי או לשרוד בגטו זו גבורה". נו אז מה? אם לשרוד בגטו זו גם גבורה, זה מסביר מדוע לא מרדו בכל מקום? הרבה יותר רציני ללמד באיזה תנאים פעלו אותם אנשים ומדוע התנהגותם היתה רציונלית בתנאים אלה. (סתם לדוגמא: ברור שבחור צעיר היה יכול לברוח לפרטיזנים, אבל בכך הוא דן למוות ברעב את כל משפחתו שנשארה בגטו ונסמכה עליו. ובניגוד לנו שיודעים מה היה הסוף, הוא לא ידע בזמן אמיתי שאף אחד לא יינצל מכל הגטו ורק הבורחים ישרדו.)
דוגמא נוספת היא מושג הקאפו. קחי 100 בוגרי מערכת החינוך הישראלי ותשאלי אותם מהו שיפוטם הערכי על הקאפואים. 99 מהם לפחות יאמרו לך שמעצם ההגדרה קאפו היה סדיסט ושיכור כוח ששיתף פעולה עם השטן בהנאה מרובה למען טובתו האישית. אותו כנ"ל כמובן לגבי היודנראטים.
האמת כמובן מורכבת יותר (ואת זה אני יודע בין השאר מידע אישי כבן דור שני). הקאפואים וחברי היודנראטים היו במהותם סוג של "חניך תורן" שבדרך כלל נודב בכפייה לתפקיד בעייתי ומסוכן. כמו בכל אוכלוסיה של בני אדם גם שם היו אנשים טובים והיו אנשים רעים, ובגלל הקיצוניות של הסיטואציה התוצאה היתה קיצונית באותם מקרים שבהם היו בתפקיד אנשים רעים. מה לעשות שכוח מוחלט ובצידו סכנת חיים מוציאים את הרוע מאדם שבמקור אינו טוב לב.
לכן לא יזיק ללמד שהיו גם קאפואים שעשו ככל יכולתם כדי להגן על האסירים הכפופים למרותם, ולתת לתלמידים לחשוב איך הם היו מתנהגים בסיטואציה דומה ושהחיים אינם כה פשוטים.
דרך אגב, באותה מחלקה אפשר גם להכניס דמויות ידועות כמו קסטנר או רומקובסקי שכידוע היו אנשים שנויים במחלוקת.
בתור חצי לודז'אי אני מכיר את סיפורי גטו לודז' מהתחלה לסוף ומלמעלה למטה, וידוע לי שרומקובסקי לא היה האיש שאיתו הייתי מפתח חברות נפש. אבל עדיין עם כל הביקורת על אישיותו, היה רציונל בגישה העקרונית שלו. בגלל שגטו לודז' הושמד בסופו של דבר, אנו מאשימים אותו בדיעבד בכך שכפה מדיניות של שיתוף פעולה והפיכת הגטו לפס ייצור המוני כולל שליחת הילדים להשמדה. אבל העובדה היא שביולי 1944 הצבא האדום עמד בפאתי ורשה, כלומר במרחק 140 ק"מ מלודז' (ענין של יום-יומיים נסיעת טנק באיזור מישורי ללא מכשולים טבעיים שישמשו להגנה). כדיוע הצבא האדום עצר על הויסלה במשך חודשים, וההסטוריונים מתווכחים האם זה בגלל אילוץ או משום שסטאלין העדיף לתת לגרמנים לכתוש את המחתרת הפולנית (האנטי קומוניסטית) בוורשה. הפואנטה שלי היא שמבחינה צבאית זה לא היה מופרך שהצבא האדום ישחרר את לודז' ביולי 1944, כשגטו לודז' עדיין עמד על תילו וחיו בו כ- 70 אלף איש. אם זה היה קורה, רומקובסקי היה מוכרז כגיבור לאומי בישראל ובכל עיר היו מציבים פסלים ואנדרטאות לזכרו.
מבחינת תוכנית הלימודים אני לא מציע כמובן להתעלם מאישיותו הבעייתית או מהטעויות שעשה, אבל לא יזיק שהתלמידים יבינו שאנשים מסוגו פעלו בהינתן המידע שהיה להם בזמן המעשה ולכן האמת עליהם הרבה יותר אפורה מאשר הדמות הפלקטית שנוטים לבנות להם.
אני יכול לחשוב על עוד דוגמאות לנושאים שממחישים את המורכבות שהיתה אז, אבל אני חושב שהבנת את הפואנטה.
לי נראה שהכרת המורכבות הזו היא דבר ראוי לתוכנית לימודים על השואה.
