מחפשת דרך להתאבדות..(כי לא חשבתי )
כמה פתטית אני יכולה להיות.. לא מספיק כל השטויות שעשיתי בחיי והאופטימיות הנסתרת בליבי שכבתה . עכשיו גם הלכתי ליועץ נוסף .אדיוט ,לא אמרתי לך שאני מכירה גישות פסיכולוגיות ושאני יודעת את כל בעיותי והסימפטומים המאפינים אותי ונדהמת לגלות כמה שאני יודעת על עצמי ומודעת <???אז גם שאלת בנוסף לכל השאלות שכבר צפיתי שתשאל ..אם יש לי מחשבות על אבדון והנהנתי בראשי שכן,באיזושהי גאווה ,כאילו אולי עכשיו תשים לב יותר טוב שאני צריכה עזרה וכבר לא יודעת היכן למצוא אותה ולמרות שכבר ניסיתי המון דרכים וסדנאות והכל הכל ..כלום לא עזר לי באמת (חוץ מחיים שאני חיבת לו תודה ענקית שגרם לי לראות דברים אחרת ולהבין שהיתי אז ילדונת תמימה ונאיבית ושיניתי מחשבות מאז..) בכל אופן ..שאלת אם חשבתי על דרכים ואז פתאום היתה לי הארה : כמה דפוקה עוד אני יכולה להיות ..אני כל כך כואבת מבפנים ,וכל כך שואלת את עצמי על עצם קיומי אך עוד לא ממש יצא לי לחשוב איך ???איך יהיה פחות כואב ??איך משפחתי ויקיריי יקבלו את הטראומה ,בכמה שפחות סיוטים ? אולי יש בי יצר אופטימי בכל זאת שפועל בתת מודע שבכלל לא חשבתי איך לגמור?? אז עניתי לך שלא חשבתי ..לא ממש התיחסת ..היית כל כך אדיש ,כל כך לא אכפתי ממה שאני עונה .כמעט לא שאלת שאלות והרגשתי כאילו אני בראיון עבודה ,מחויכת כתמיד ,כאילו מנסה למכור משהו,וזאת למרות שבאתי מרצוני ,בעידוד יקירתי אמא .לא ענית לי בכלל,לא חיפשת דרך להוציא ממני דברים .רק אמרת שניפגש כמה פגישות לטיפול ואמרת שלום . אז כל כך בכיתי אחר כך וכל כך בוכה בלב גם עכשיו..אפילו אתה לא רוצה להתיחס אלי,אפילו אתה חושב שאני קוטרית??איך בדיוק תעזור לי..אם באותו יום וגם עכשיו הרגשתי הכי חרא בעולם ולא ניסית לדבר או אפילךו לתת עצה או לשכנע אותי לא לעשות מעשה??כי אני לא חשובה לאף אחד,כולם אוהבים אותי מרחוק,כולם חושבים שאני חמודה ומצחיקה ואיכפתית ונשמה ,אבל אף אחד לא אוהב אותי מקרוב חוץ מאמא ואבא (והאחים שלי,ונביג אחותי בנשמה). וכולם יודעים לתת עצות ולשחק אותה חכמים ,כאילו אני לא יודעת את התשובה ואת מה שהם אומרים..אבל אף אחד לא אומר את האמת שאסור לי לשמוע!!
כמה פתטית אני יכולה להיות.. לא מספיק כל השטויות שעשיתי בחיי והאופטימיות הנסתרת בליבי שכבתה . עכשיו גם הלכתי ליועץ נוסף .אדיוט ,לא אמרתי לך שאני מכירה גישות פסיכולוגיות ושאני יודעת את כל בעיותי והסימפטומים המאפינים אותי ונדהמת לגלות כמה שאני יודעת על עצמי ומודעת <???אז גם שאלת בנוסף לכל השאלות שכבר צפיתי שתשאל ..אם יש לי מחשבות על אבדון והנהנתי בראשי שכן,באיזושהי גאווה ,כאילו אולי עכשיו תשים לב יותר טוב שאני צריכה עזרה וכבר לא יודעת היכן למצוא אותה ולמרות שכבר ניסיתי המון דרכים וסדנאות והכל הכל ..כלום לא עזר לי באמת (חוץ מחיים שאני חיבת לו תודה ענקית שגרם לי לראות דברים אחרת ולהבין שהיתי אז ילדונת תמימה ונאיבית ושיניתי מחשבות מאז..) בכל אופן ..שאלת אם חשבתי על דרכים ואז פתאום היתה לי הארה : כמה דפוקה עוד אני יכולה להיות ..אני כל כך כואבת מבפנים ,וכל כך שואלת את עצמי על עצם קיומי אך עוד לא ממש יצא לי לחשוב איך ???איך יהיה פחות כואב ??איך משפחתי ויקיריי יקבלו את הטראומה ,בכמה שפחות סיוטים ? אולי יש בי יצר אופטימי בכל זאת שפועל בתת מודע שבכלל לא חשבתי איך לגמור?? אז עניתי לך שלא חשבתי ..לא ממש התיחסת ..היית כל כך אדיש ,כל כך לא אכפתי ממה שאני עונה .כמעט לא שאלת שאלות והרגשתי כאילו אני בראיון עבודה ,מחויכת כתמיד ,כאילו מנסה למכור משהו,וזאת למרות שבאתי מרצוני ,בעידוד יקירתי אמא .לא ענית לי בכלל,לא חיפשת דרך להוציא ממני דברים .רק אמרת שניפגש כמה פגישות לטיפול ואמרת שלום . אז כל כך בכיתי אחר כך וכל כך בוכה בלב גם עכשיו..אפילו אתה לא רוצה להתיחס אלי,אפילו אתה חושב שאני קוטרית??איך בדיוק תעזור לי..אם באותו יום וגם עכשיו הרגשתי הכי חרא בעולם ולא ניסית לדבר או אפילךו לתת עצה או לשכנע אותי לא לעשות מעשה??כי אני לא חשובה לאף אחד,כולם אוהבים אותי מרחוק,כולם חושבים שאני חמודה ומצחיקה ואיכפתית ונשמה ,אבל אף אחד לא אוהב אותי מקרוב חוץ מאמא ואבא (והאחים שלי,ונביג אחותי בנשמה). וכולם יודעים לתת עצות ולשחק אותה חכמים ,כאילו אני לא יודעת את התשובה ואת מה שהם אומרים..אבל אף אחד לא אומר את האמת שאסור לי לשמוע!!
