הורמונלית אמוציונל
New member
מחפשת מקום לבכות בו...
שלום לכן חדשה כאן. מצטערת על ההתפרצות, אבל אני ממש צריכה עזרה. למען האמת לא יודעת איזה סוג של עזרה. אז אני שולחת בקבוק עם פתק על גלי הפורום. אולי הוא יגיע למקום הנכון. אני אמא לתינוקת בת שנה שנולדה לאחר טיפולים, בבית יש עוד ילדה של בעלי שאני מגדלת ואוהבת אותה מאוד. לכאורה אין לי מה לבכות. בסך הכל החיים עשו אתי חסד. ובכל זאת הלב כבד ומר בשעות האחרונות. משעה לשעה אני מרגישה את ההתכווצויות של הביוץ. ביוץ שהושג שבשבועות ארוכים של הזרקות שגרמו לי להרגיש נפוחה ועצבנית. אני ילדה טובה. לא מוציאה את העצבים על אנשים. אז אני אוכלת את עצמי מבפנים. בעלי איש רגיש וחם ואוהב... הצד הטוב של זה היא הרגישות שמופנית כלפי, העיטוף, התחושה שהוא תמיד שם כשאני "למטה". הצד הפחות טוב של זה, הוא הפגיעות הגבוהה שלו, ואותה תחושת אחריות שהוא מפנה כלפי - אבל גם כלפי כל העולם - העיקר לצאת בסדר עם כולם. מה שכמובן הורס כל אפשרות להיות באמת בסדר עם מישהו... וגם רגשי האשם שהוא סוחב כל פעם שהוא חושב שהוא לא בסדר. גם כשמגיע לו שאני אכעס עליו, אי אפשר לכעוס עליו כי הוא כבר הרג את עצמו לפני שהספקתי לבטא כעס... אז הזרקתי והזרקתי, והגיע רגע האמת. הוא גם הגיע בדיוק על יום הנישואין שלנו. אולי היה נכון לצאת לאן שהוא ולחגוג, אבל צריך לצאת בסדר עם העבודה.לא? אתמול בערב היינו אמורים לעשות קולולו. אבל הוא היה צריך ללכת לקניות כי אסור שלא יהיה אוכל בבית, לא? ואני נשארתי בבית, עם הבנות, שדווקא אתמול פרשו מוקדם. כאילו כדי להשאיר לנו את הערב לעצמינו, אבל הוא בקניות ואני לבד, אז מה אני לא אעשה ספונג'ה בינתיים? בקיצור, הגענו בחצות למיטה סחוטים. ו... הוא לא הצליח... גם בבוקר. ניסיתי להיות תומכת וזה לא עזר. זה לא פעם ראשונה שהוא לא מצליח בסוף טיפולים (בניגוד ליתר ימות החודש). הוא טיפוס שנגמר מלחץ, ונכנס לסרטים של אשמה שבטח לא עוזרים, ואני לא מצליחה להוציא אותו מזה. אבל הפעם זה היתה פעם ראשונה שכלום לא עזר. וגם המוטיבציה של שנינו היתה בריצפה לתקן את זה (יכולנו היום להבריז מהעבודה ולנסות?). פשוט גם אני בניתי רמה מסויימת של מרירות וכעס שלא איפשרה לי להיות במצברוח סקסי... כעס על מישהו שאף פעם אי אפשר לכעוס עליו זה דבר מתסכל... ואני מרגישה שאני לא יכולה יותר. שאני לא אעבור עוד חודש של הזרקות שבסופם לא ברר אם בכלל ינתן לי הצ'אנס לממש את הטיפולים. אני כבר לא צעירה, ואני מרגישה שאם כל הרצון שלי לעוד ילד משלי - אין לי כוח יותר. וגם אין לי ממש עם מי לדבר עם זה, כי שוב - אם אגיד את זה לבעלי זה רק יגמור אותו עוד יותר מרגשי אשמה... זה הסיפור, וכאן אני תקועה. לא יודעת מה לעשות ורק רוצה להכנס מתחת לשמיכה ולבכות. הורמונאלית אמוציונאלית
שלום לכן חדשה כאן. מצטערת על ההתפרצות, אבל אני ממש צריכה עזרה. למען האמת לא יודעת איזה סוג של עזרה. אז אני שולחת בקבוק עם פתק על גלי הפורום. אולי הוא יגיע למקום הנכון. אני אמא לתינוקת בת שנה שנולדה לאחר טיפולים, בבית יש עוד ילדה של בעלי שאני מגדלת ואוהבת אותה מאוד. לכאורה אין לי מה לבכות. בסך הכל החיים עשו אתי חסד. ובכל זאת הלב כבד ומר בשעות האחרונות. משעה לשעה אני מרגישה את ההתכווצויות של הביוץ. ביוץ שהושג שבשבועות ארוכים של הזרקות שגרמו לי להרגיש נפוחה ועצבנית. אני ילדה טובה. לא מוציאה את העצבים על אנשים. אז אני אוכלת את עצמי מבפנים. בעלי איש רגיש וחם ואוהב... הצד הטוב של זה היא הרגישות שמופנית כלפי, העיטוף, התחושה שהוא תמיד שם כשאני "למטה". הצד הפחות טוב של זה, הוא הפגיעות הגבוהה שלו, ואותה תחושת אחריות שהוא מפנה כלפי - אבל גם כלפי כל העולם - העיקר לצאת בסדר עם כולם. מה שכמובן הורס כל אפשרות להיות באמת בסדר עם מישהו... וגם רגשי האשם שהוא סוחב כל פעם שהוא חושב שהוא לא בסדר. גם כשמגיע לו שאני אכעס עליו, אי אפשר לכעוס עליו כי הוא כבר הרג את עצמו לפני שהספקתי לבטא כעס... אז הזרקתי והזרקתי, והגיע רגע האמת. הוא גם הגיע בדיוק על יום הנישואין שלנו. אולי היה נכון לצאת לאן שהוא ולחגוג, אבל צריך לצאת בסדר עם העבודה.לא? אתמול בערב היינו אמורים לעשות קולולו. אבל הוא היה צריך ללכת לקניות כי אסור שלא יהיה אוכל בבית, לא? ואני נשארתי בבית, עם הבנות, שדווקא אתמול פרשו מוקדם. כאילו כדי להשאיר לנו את הערב לעצמינו, אבל הוא בקניות ואני לבד, אז מה אני לא אעשה ספונג'ה בינתיים? בקיצור, הגענו בחצות למיטה סחוטים. ו... הוא לא הצליח... גם בבוקר. ניסיתי להיות תומכת וזה לא עזר. זה לא פעם ראשונה שהוא לא מצליח בסוף טיפולים (בניגוד ליתר ימות החודש). הוא טיפוס שנגמר מלחץ, ונכנס לסרטים של אשמה שבטח לא עוזרים, ואני לא מצליחה להוציא אותו מזה. אבל הפעם זה היתה פעם ראשונה שכלום לא עזר. וגם המוטיבציה של שנינו היתה בריצפה לתקן את זה (יכולנו היום להבריז מהעבודה ולנסות?). פשוט גם אני בניתי רמה מסויימת של מרירות וכעס שלא איפשרה לי להיות במצברוח סקסי... כעס על מישהו שאף פעם אי אפשר לכעוס עליו זה דבר מתסכל... ואני מרגישה שאני לא יכולה יותר. שאני לא אעבור עוד חודש של הזרקות שבסופם לא ברר אם בכלל ינתן לי הצ'אנס לממש את הטיפולים. אני כבר לא צעירה, ואני מרגישה שאם כל הרצון שלי לעוד ילד משלי - אין לי כוח יותר. וגם אין לי ממש עם מי לדבר עם זה, כי שוב - אם אגיד את זה לבעלי זה רק יגמור אותו עוד יותר מרגשי אשמה... זה הסיפור, וכאן אני תקועה. לא יודעת מה לעשות ורק רוצה להכנס מתחת לשמיכה ולבכות. הורמונאלית אמוציונאלית