מחפשת תשובות...

[girl12311]

מחפשת תשובות...

שלום לכם, אני רוצה לפתוח את ליבי, אני מקווה שמישהו ינסה להבין אותי... למה אני?! נערה צעירה צריכה לסבול באופן הזה? יש לי הכל, משפחה מקסימה ואוהבת שמעניקה לי הכל, כסף, בגדים, אוכל.יש לי חברות טובות, ציונים טובים, אני לא יכולה להצביע על דבר שחסר לי, מלבד האושר... אף פעם לא הרגשתי מאושרת, מאז שאני זוכרת את עצמי אני מדוכאת... למה לעזאזל ילדה בגילי, צריכה לבכות כל לילה מבלי לדעת מדוע... בעבר מה שהיה מחזיק אותי, זו המחשבה שאנוכי מצידי להיות עצובה במצבי, כשמצבי מעל לנפלא יחסית לאחרים, אבל זה כבר לא מחזיק אותי משום מה... יש לי מצבים של אולי יום או שניים, שאני שמחה... רע לי להיות לא עסוקה כי אני מיד מתחילה לחשוב... שום דבר לא מספיק טוב בשבילי, אני לא מאמינה בעצמי.אני מפחדת שאף-פעם לא אהיה מאושרת, ושאאבד את השפיות.אני מבינה דברים שעדיף שלא להבין... ממש רע לי... אני בוכה המון. לוקחת דברים קטנים ללב... הלכתי לפסיכולוג, אך עזבתי כעבור כמה פגישות, כי קשה לי להיפתח...

 

[Adidush וזהו]

מבינה אותך כ"כ.. ../images/Emo14.gif

ממש הוצאת לי את המילים. אין לי מה להוסיף, כל מה שרשמת נכון לגבי. אשמח לשמוע את המומחים, אף על פי שזאת לא חרדה וידוע שזה דבר נפוץ אצל בני נוער ומתבגרים.

 

[girl12311]

../images/Emo45.gif

נפוץ?... אולי דכאונות מסוימים, חולפים, נפוצים... אבל האם דכאון מתמשך, שנים רבות... - זה גם נפוץ בקרב בני-הנוער? כשהייתי צעירה יותר, לפני כ-5 שנים, הנחתי שזה הגיל, אבל עכשיו אני מאמינה בזה פחות... ואני שמחה שענית לי, זה מעודד שאני לא לבד...

 

[אוהד אסטון]

היי ../images/Emo24.gif

גם דכאונות מתמשכים הם נפוצים בקרב בני נוער. אמרת שהיית אצל פסיכולוג והיה קשה לך להפתח, לא תמיד קל להפתח ולפעמים זה לוקח תקופה (ויותר מכמה פגישות). אני חושב שאם תמשיכי ללכת לפסיכולוג באופן קבוע, תוכלי להפתח עם הזמן, אני יודע שזה לא קל - אבל צריך לנסות

.

 

[Black monday]

לgirl1231

כמובן שאני כמו רבים אחרים מסוגל להבין אותך בתור בחור שעבר יותר ממשבר נפשי אחד בחיים... אני רואה שאת בחורה צעירה שעוד לפני צבא ומכיוון שכמובן כלום עוד לא סגור בהקשר למצבך ובוודאי שעוד לא מאוחר להשיב לך את החיוך לפנים יש לי לתת מבחינתי את העצה הכי טובה בשבילך: קודם כל לפני פסיכולוג חשוב שתשתפי את האנשים שאת מאמינה שהם קרובים לך ביותר ויש להם אוזן קשבת...כמו אולי ההורים או חברה טובה או שניים...חשוב שתקבלי מילות חיזוק שיעודדו אותך למרות שכבר מין הסתם תשערי פחות או יותר מה הקרובים לך יגידו ואיך הם ינסו לתמוך...לפעמים מספיק לשמוע את המילים ללא המשמעות רק על מנת לשאוב עידוד...אני גם מתאר לעצמי שרחמים עצמיים זה גורם חשוב ואולי מחזק לפעמים...כי זה ידוע וגם אני עברתי את זה...אבל זה טוב לטווח הקצר..לטווח הארוך המצב יכול רק להחמיר... אם אכן את מאמינה שזו לא תופעה חלפת ומשהו פה עלול לשבש לך את החיים אכן רצוי שתמשיכי בטיפול ותכריחי את עמך להפתח בזה שתכניסי לך טוב לראש שממולך עומד איש מקצוע...אובייקט...שמכיר אלפים כמוך או במצב סופר יותר גרוע...תשאבי עידוד מהמחשבה הזאת ותיפתחי... אם שיחות לא עוזרות ובסוף המסקנה הרעה היא שזה מצב כפייתי...אל תהססי לבקש הפניה לפסיכיאטר...מכל הלב באמת: זאת לא בושה...מדובר בחייך..

 

[girl12311]

תשמע...

המצב שלי מאד אינדוידואלי, קשה לי לדבר עם פסיכולוג, כי מצבי הרוח שלי משתנים מאד, ובימים שבהם אני לא מרגישה מדוכאת קשה לי לדבר על דברים וגם אין לי רצון. ואני לא יכולה לשתף בזה חברה טובה, כי אני לא רוצה שאנשים יחשבו שרע לי, אפילו לא החברה הכי טובה. ואני לא יכולה לשתף בזה את ההורים, כי אני יודעת שהם מאד אוהבים אותי, ויהיה להם נורא נורא עצוב לדעת שכך אני מרגישה, זה מאד יעציב אותם, וזה גם לא הוגן, כי הם עושים הכל בשביל שארגיש מאושרת ושיהיה לי כמה שיותר טוב מל הבחינות. תודה על התגובה והעידוד...

 

[Black monday]

דווקא

בגלל זה...בתור אחד עם עבר בתחום אני אגיד לך שכן תשתפי את הורייך ותהיי גלוייה איתם כיכשיגיע היום ( והוא יגיע ) שתיחלצי מכל העסק הנורא הזה תשאירי את הורייך ובוודאי את עצמך מחוזקים וגאוותם תהיה כפולה: גם על כך שביתם אזרה אומץ אדיר ושיתפה אותם בזה..ובכך שנחלצה מזה ומוכנה יותר מחושלת לחיים החדשים...תדעי לך דבר חשוב מאוד בחיים : לא תמיד מה שאדם משדר כלפי חוץ זה מה שהוא בפנים באמת...את יכולה לראות המון אנשים מאושרים כביכול אבל בתוכם הם שרופים וחלולים...אין במה להצטער אם תספרי להורייך: להיפך...ההורים ישמחו פי שניים אחרי שכל הסיפור ייגמר... והעובדה שאת במצב רוח טוב קשה לדבר : זה בדיוק מבחן האומץ שלך! את תימדדי יותר באמת שיוצאת לך מהנשמה דווקא בזמן שזה לא נראה לאחרים לעין...את צריכה לחשוב על זה כעל מחלה שעתידה להירפאות את ממנה : שאת חלילה חולה בשפעת או משו..את חוששת לאכזב את ההורים?...וודאי שלא! אין לנו שליטה על הדברים המתרחשים בחיינו....אנחנו סה"כ בני אדם עם חולשות ...ואת תראי גבורה אמיתי בכך שתיפתחי דווקא שיהיה לך קשה...וגם שיגיע רגע האמת ותיאלצי לספר ( כך אני מקווה ) את תראי איזו אנחה תשתחרר לך ומכאן ואילך לא יהיה לך יותר במה להתבייש...באמת שההעניין הזה הוא של רגעים בלבד... אני מאוד מקווה שתיהי חזקה ותעשי את השיקולים הנכונים...אלו חייך קחי אותם לידייך ולעולם אל תתביישי במי שאת...בהצלחה!

 

[אוהד אסטון]

../images/Emo45.gif

 

[Adidush וזהו]

גם אני יכולה להגיד לך

שכשלי קשה ורע אז הכי טוב לשתף חברה טובה.. בהתחלה גם אני חשבתי "לא, אני לא רוצה שתהיה עצובה בגללי" אבל חברות טובות, שבאמת אכפת להם מאחרים רק רוצות לעזור ולתמוך. תאמיני לי שזה עוזר, גם אני הייתי במצב הזה.

 

[דנה צ]

אני שמחה ששיתפת

את מתארת מצב שנשמע מאד קשה ומייאש - את מרגישה מדוכאת וכביכול ללא כל סיבה ברורה. אני מאמינה שאחד הדברים שמקשים עלייך זה העובדה שאת לא משתפת אף אחד מהקרובים לך בתחושותייך, וחבל...זה נשמע לא קל להחזיק תחושות כאלו בפנים ואני חושבת שזה באמת משמעותי שתשתפי עוד אנשים במצבך כי רק כך תוכלי לקבל את העזרה לה את זקוקה. אני מקווה שתמצאי את הכוח להיעזר בעצות הטובות שקיבלת כאן בהצלחה

 

[gogoX]

תשובות אין לי.

כיום בן 18. במשך שנים רבות, אני כמוך, סובל מתסמונת יש לי הכל, אבל כלום. אני קם בבוקר, במין עייפות כזאת, שמתמשכת כל היום, דכאון כזה שרודף אותי, גם כשאני נראה מאושר אני לא באמת שמח, חיוך שלי הוא הצגה. בשונה ממך את הבעיה שלי אני לא יכול להסתיר, ואני גרמתי שאנשים יתרחקו ממני כי אני כל הזמן דכאוני. לגבי התובנות שלך על החיים, אני מניח שגם את מרגישה שכבר מיצית את הכל, ושאם אין אושר, וולא יהיה לעולם, אז למה לנסות ולהמשיך. גם לי יש הכל, משפחה, חברים, ציונים טובים. הגעתי למצב שאני מתחיל לזרוק כל מה שיש לי (ציונים, חברים), ושעבדתי קשה להשיג. אני מרגיש שאין לאן לברוח מהדכאון הזה, אני לא רואה עתיד לחיות ככה.

 

[gogoX]

תשובות אין לי.

כיום בן 18. במשך שנים רבות, אני כמוך, סובל מתסמונת יש לי הכל, אבל כלום. אני קם בבוקר, במין עייפות כזאת, שמתמשכת כל היום, דכאון כזה שרודף אותי, גם כשאני נראה מאושר אני לא באמת שמח, חיוך שלי הוא הצגה. בשונה ממך את הבעיה שלי אני לא יכול להסתיר, ואני גרמתי שאנשים יתרחקו ממני כי אני כל הזמן דכאוני. לגבי התובנות שלך על החיים, אני מניח שגם את מרגישה שכבר מיצית את הכל, ושאם אין אושר, וולא יהיה לעולם, אז למה לנסות ולהמשיך. גם לי יש הכל, משפחה, חברים, ציונים טובים. הגעתי למצב שאני מתחיל לזרוק כל מה שיש לי (ציונים, חברים), ושעבדתי קשה להשיג. אני מרגיש שאין לאן לברוח מהדכאון הזה, אני לא רואה עתיד לחיות ככה.