היא הנותנת
״צולם ממרחק שני מטר״.
כאשר אתה מתרחק כדי 3 מטר מהאובייקט אפקט הפרלכסה (הגדלה של עצמים קרובים) מאבד ממשמעותו. המוח שלנו מעבד ראיה סטראוסקופית (דו עינית) ומתקן את עוותי יחסי הגודל בין עצמים קרובים ורחוקים. זה נדרש עד מרחק של כשלושה מטר. מעל מרחק זה הפרשי המרחק בין חלקי הפנים קטנים מספיק כדי לאיין את הפרשי הגודל הנובעים מהם.
תמונה מונוסקופית (חד עינית, או חד עצמית במצלמה) לא מאפשרת למוח לבצע את התיקון. לכן יש לצלם פורטרט ממרחק של כשלושה מטרים.
אורך המוקד נגזר ממה שרוצים להכניס לתמונה.
במקרה של התמונה שהצגת: צילמת ממרחק סביר (שעדיין מגדיל קצת את מצחיית הקסקט) ובמקום להשתמש בעדשת 100 מ׳מ (שהיתה נותנת לך קומפוזיציה בערך כזו), ביצעת קרופ ״משמעותי״. אם הרזולוציה לאחר ביצוע קרופ מספקת את צרכיך - זו טכניקה סבירה לצילום פורטרטים בעדשה רחבה.
כמובן שאם אתה _רוצה_ להכניס עיוות באופן _מכוון_ (וזו זכותך, אם אתה חושב שזה תורם לקומפוזיציה), אתה יכול לצלם גם ממרחק קצר. מצד שני, אם אתה רוצה לשמור על תווי פנים נאמנים למקור - אין מנוס מלהתרחק 3 מטר לפחות ולבחור בעדשה (או קרופ) שיפיקו קומפוזיציה מתאימה לרצונך. מה שחשוב זה המרחק מהמצולם, לא אורך המוקד. אורך המוקד נגזר מהשילוב בין המרחק הנחוץ לקבלת תמונה ללא עיוות לבין הקומפוזיציה הרצויה.
