אהלן
הנה שני קטעים קצרים שכתבתי.. פורנוגרפיה להמונים אני חולה על פורנוגרפיה. זה פשוט דבר מופלא בעיניי. לוקחים כמה אנשים (לפעמים גם בע"ח) שמים אותם בחדר אחד עם מצלמה, במאי, תאורן וכל מיני עוזרים, ומשחררים את מיטב יצירתם ומיצי גופם לרחבי העולם להנאתם של מיליוני גברים נשים וטף. לפעמים ביום שישי לאחר ארוחת הערב המשפחתית, אני אוסף את אשתי והילדים, וכולנו מתאספים בסלון על הכורסה , מול הטלוויזיה המקרטעת שלנו. אם אשתי במצב רוח טוב היא מכינה את הבורקסים המיוחדים שלה לכולם. הילדים מתים עליהם. אני מכניס לדי וי די את החדש של בריאנה בנקס, ג'נה ג'יימסון או כוכבת פורנו עולה (או יורדת) אחרת, וכולנו יושבים מרותקים למסך. (האחרון היה ישבנים מרטיטים 2 למיטב זכרוני, יצירת מופת.) תקראו לי רגשן, אבל לפעמים אני פשוט לא מצליח לעצור את הדמעות כשג'נה מגלה את אהובה משכבר הימים מסמן את הטריטוריה שלו על השכנה ממול. תמיד אשתי מנסה לנחם אותי, שהכול בסוף יסתדר, וזה רק סרט ואני לא צריך לקחת ללב, אבל אני פשוט לא יכול לעצור את עצמי. כשהסרט נגמר, ואחרי שאני ואשתי בכינו, צחקנו, התרגשנו, אהבנו, שנאנו ומה לא, אני קם מהכורסה ומכבה את הטלוויזיה. בד"כ בשלב הזה הילדים כבר נרדמו, אז אני לוקח אותם לחדרם ומשכיב אותם לישון. לאחר מכן אנחנו מחלקים בינינו את המשימות שנותרו בבית, ואחרי שאנחנו מסיימים את כל הכלים , הכביסה ושאר המטלות, אני נכנס להתקלח. לפני שאני נכנס למקלחת אני צועק לאשתי שתישאר ערה, ותמיד במקלחת אני חושב על מה שמצפה לנו, ומקווה שהאישה באמת תישאר ערה. לאחר שאני מסיים , אני יוצא מהמקלחת, מתגלח , מתבשם, מסדר את השיער, עוטף את עצמי במגבת ופוסע לעבר הסלון. אם יש לי מזל, ואשתי באמת נשארה ערה, אני מסתכל עליה ומחייך. היא מחייכת אליי חזרה בציפייה מתוקה. אנחנו מחייכים כי אנחנו יודעים מה הולך לקרות. אני מכבה את האור, מסיר את המגבת שעוטפת את חלציי וזורק אותה על הרצפה. בקטע הזה אני כבר ממש מתרגש, וכמעט לא יכול לעצור את עצמי מלקפץ מאושר כשאשתי מתקרבת לאיטה לארגז החבוי בפינת החדר. כשהיא מוציאה את קוביית הלגו הראשונה, אני כבר לא עומד בזה ומתנפל על הקוביות כאילו הייתי צב נינג'ה בדומינוס פיצה. כך אנו יושבים שם, על רצפת הסלון שלנו, בונים ארמונות, מגדלים, חניונים ומה לא. אחרי ששנינו גומרים, (נכון, בדרך כלל אני גומר ראשון, אני לא אשקר לכם, אבל אם אשתי לא הצליחה אני תמיד עוזר לה לגמור.) אנחנו מתלבשים ומסתדרים, ואז הולכים לחדר השינה. אני מנשק אותה על הלחי ואומר לה כמה שאני אוהב אותה, ושנינו נרדמים מחובקים על המיטה. פנסים פנס אחד. אולי זה כל מה שהייתי צריך. בלי פנס לא הצלחתי למצוא כלום. כל הלילה לא ישנתי, רק התהפכתי מצד לצד. חשבתי לעצמי שאולי בכל פעם כשאני מסתובב, בצד השני מופיע משהו שאני לא רואה. איפה לא חיפשתי, מתחת למיטה, מתחת לכרית, מעל השולחן, בתוך הקירות.. כלום. בסוף התייאשתי. התיישבתי על הרצפה ,הסרתי את כל בגדי ונשארתי לשבת עירום. הגעתי למסקנה שכל החיפושים האלה שלי לא מצדיקים את עצמם יותר. אין לי יותר תועלת בהם, בעצמי או בבגדים שלי. הקרבתי את עצמי, ובשביל מה? בשביל כלום. פתאום ראיתי משהו מתגלגל מתחת לשולחן. זחלתי באיטיות אל מה שראיתי, גורר את עצמי בקושי על הרצפה הקרה, מתעלם מכל האבנים והזכוכיות המפוזרים עליה, אשר שורטים את גופי ופותחים את כל הפצעים שלי, שחשבתי שכבר נסגרו מזמן. הגעתי אל הדבר המוטל על הרצפה, והסתכלתי עליו. זה היה עט. לקחתי את העט, והתחלתי לצייר על גופי. ציירתי שעות. ציירתי עד שדיממו לי הידיים. ציירתי עד שלא היה לי יותר מקום בגוף, ואז התחלתי לצייר על הרצפה. כשנגמרה הרצפה עברתי לקירות ולכל מה שמצאתי בדרך. בסוף נרדמתי באפיסת כוחות. אני לא זוכר כמה זמן ישנתי, אולי שעה, אולי שבוע, אולי שנה. כשקמתי, ראיתי שכל הציורים שלי צמחו. הם צמחו ממני והפכו לעצים. בהתחלה הופתעתי, אפילו נבהלתי, אבל לאט לאט אני לומד להסתגל. בדברים הקטנים בחיים, זה קשה. אני לא אגיד לכם שלא. אבל שכשאני קם בבוקר, והציפורים הקטנות האלה באות ויושבות על העצים שלי, אני מרגיש טוב, ונראה לי שזה מה שחשוב.
?