הכל לא בסדר בסוף
לא נראה לי שזה מה שאתה מחפש אבל אולי... המשפט הכל לא בסדר מופיע בסוף. שיגרת האין שיגרה ביום הפיגוע בתחנה המרכזית ישבתי במערכת עיתוננו, מרחק עשר דקות נסיעה משם. כשבועיים קודם לכן הייתי באותו רחוב עצמו, פסעתי ליד אותה שווארמה, וכנראה שגם נכנסתי אליה, כי ניג'סתי אז לרוב החנויות לאורך אותו רחוב, בחיפוש חומר לצורך עבודה מסויימת שעשיתי, על עולמם של העובדים הזרים. כל זה הוא תיאור שיגרת יומו של כל ישראלי - מי בקירבה לפיגוע, מי בקירבה לירי מן המארב, מי בקירבת טיל קסאם, ומי בקירבה ללהב סכין נשלף. התאווה להרג יהודים, אותה מחלה חסרת היגיון או סיבה שהעולם חולה בה כבר מאות שנים, דוגרת עכשיו כאן. הדבר המוזר הוא שאנחנו מתרגלים לסוג החיים הזה. טילים מתעופפים מאזורים מהם נסוגנו ללא הסכם, טרור משחר להרג מתוך האזורים מהם נסוגנו עם הסכם, ואני ממשיך לעבוד ליד שולחן הכתיבה שלי כרגיל, יוצא מהמערכת ועולה על הקטנוע שלי כרגיל, עובר על פני המוני ישראלים אשר חוגגים את החג כרגיל. בדרך לביתי אני חולף על פני גני יהושע, גני התערוכה והלונה פארק. יום הפיגוע היה יום חג, והישראלים, הורים וילדים, מילאו את הדשאים של הגנים הענקיים, ואת התור לקופה של הלונה פארק. הרדיו עדיין משדר את פרטי הפיגוע. אפילו מספר הנרצחים עוד לא ידוע, אבל כלום לא עוצר את החיים. באיראן מאיימים עלינו בהשמדה. אנחנו המדינה היחידה בעולם שיש עליה איום השמדה. העם היחיד שחווה השמדה בעבר, העם היחיד המתמודד עם תאוות השמדה בהווה, וכולנו מתנהגים בשלווה כאילו אנחנו בטוחים לחלוטין בעתיד. אני מדווח כאן על אווירה מוכרת לכל ישראלי, אבל אנא, עיזרו לי: איך אפשר להסביר זאת למי שאיננו ישראלי? חברים בחו"ל, לא יהודים, שלחו לי אי-מייל למחרת הפיגוע: "מה שלומכם? האם הכל בסדר?" כמובן שלא הכל בסדר. הכל לא בסדר, אבל לא כך עניתי. עניתי: הכל בסדר, וניסיתי לתאר את האבסורד הישראלי והיהודי שאני כבר לא יודע, ואיש לא יודע, אם הוא נורמלי או לא נורמלי.
