מחקר חדש במרפאת ק"פ בהדסה

[hanash]

מחקר חדש במרפאת ק"פ בהדסה

בביקורנו היום בהדסה עין כרם מחלקת ק"פ (התרשמות...פגישה עם ד"ר רובינשטיין, סקר מקדים..) פגשנו את ד"ר שרון איילון (אורטופדיה) שמבצעת מחקר רפואי (שאגב, יוזמו היה אשר הגבסן של המחלקה) המחקר מנסה לברר מדוע והאם כואב לילדי ק"פ בזמן הגיבוס. הם מנסים לאבחן את הכאב לפי כמות ה-CO2 הננשף בזמן הגיבוס, ולפי מדידת רמת החמצן בדם (הנבדקת באופן לא פולשנ. אלא ע"י בדיקת חמצן בעור אצבע התינוק) הם מענינים הורים כדי שישתתפו המחקר ויהיו מוכנים למדידית הפרמטרים שהזכרתי בזמן הגיבוס. זהו...אנו מאחלים להם הצלחה.

 

[טאניוש]

וחוץ ממחקר?

אני רוצה לדעת ה-כ-ל! אפשר גם במסר...

 

[hanash]

המרפאה...

מרפאת ק"פ בהדסה עין כרם פעילה בימי שני, נקי ומסודר. כמעט ואין בירוקטיה (למבוטחי מכבי-קבענו תור בטלפון (אפילו ללא הפניה), הגענו העברנו כרטיס מכבי, פתחו תיק והופ אנו במחלקה. מאחר שהקדמנו קצת יצא לנו לשוחח עם אשר הגבסן, איש חם ונעים ונראה מאוד איכפתי. וכן עם שרון הד"ר החוקרת, שהיתה מ ק ס י מ ה !! וספרה הרבה על התהליך הצפוי, סיכויי החלמה-טובים (למתמידים) על מחוייבותם לשיטת פונזטי (היא נוסעת איליו בעוד חודש וחצי). אח"כ נפגשנו עם ד"ר רובינשטיין, שנראה מקצועי וענה לשאלותנו (גבסים, 5-9 סבבים, הארכת גיד אכילס משהו קטן ונקודתי, לרב אין צורך בניתוח מורכב אורטופדי-אם יש שאלות ספציפיות שלא ענינו שלחי ונענה), הסתכל על תמונות התלת מימדיות של העובר (המקסים) ושל רגליו והעריך גם את רמת החומרה (נתן ציון לא משהו...אבל הבטיח שאפשר לתקן). בדרך החוצה לא תאמינו אבל פגשנו את אילן וחנה ובנותיהם, כולל אפרת- והיה נחמד מאוד לפגוש מכרים (שאומנם חדשים ממפגש הפורום אחרון, אבל כבר מכרים וותיקים לנו). זהו...עכשיו אנחנו בדרך להתרשם מאיכילוב וצוות ויינטרוב. אגב פורת צפוי לחזור מההשתלמות במחצית ינואר. הצוות הרופאי שלו כולל את ד"ר רובינשטיין, סימנובסקי. והם מבטיחים שיגיעו לגבס ולטפל בצמוד לליה (אם יולכים בעין כרם) להתראות

 

[hanash]

תיקון משפט אחרון

והם מבטיחים שיגיעו לגבס ולטפל בצמוד ללידה (אם יולדים בעין כרם) להתראות

 

[אורנית של לים לם]

מחקר מבורך

כשנטע היה מגובס הצעקות שלו היו קורעות את הלב. הרופא התעקש שזה לא כואב והוא בוכה רק כי לא נוח לו שמחזיקים לו את כף הרגל. זו היתה בעיני תמיד שאלת מליון הדולר. וכמובן גם אם זה לא כואב, לשמוע ילד שבוכה כך זה תמיד קשה.

 

[גן עדן היחידה]

אני בטוחה שכואב להם!!!

משתי סיבות האחת, הם בוכים, וחזק השנייה, משנים להם את זוית הרגל לזוית שהם לא רגילים להניח בה את הרגל, אפילו לנו המבוגרים זה כואב דבר כזה.... בכל זאת מעניין לדעת מה ימצאו...

 

[אמא של תותוש]

ואני יודעת שלתותוש

לא כאב (אם כי יש סיכוי שהיתה תחושת אי נוחות). איך? מעבר לבכי הראשוני כשפרידו אותו מאמא ושמו אותו על משטח קר, הוא נרגע עם מוצץ וליטופים והיה שקט בזמן הגיבוס ואחריו. הוא בכה הרבה יותר על דברים טריוויאלים יותר. והרופא סיפר לי שאצלו הם בד"כ לא בוכים. לכן אני חושבת שזה תלוי המון מי עושה להם את זה. כשראיתי את העדינות שהוא הזיז את הרגל וגיבס הייתי רגועה.

 

[simchamiryam]

ואו!

אצל מי אתם מטופלים ?! שמחה מרים הייתה צורחת בהסטריה עד להפסקת נשימה והיו צריכים להפסיק את המניפולציות כדי להרגיעה. תמיד אחרי גיבוס היא הייתה נרדמת מרוב בכי וישנה כמה שעות. גם אנחנו היינו במחקר בהדסה נקווה שיהיו לו תוצאות מועילות לילדים שיגיעו אחרינו. קראתי נראה לי באתר של עידית ועודד שפונזטי אומר שזה לא אמור לכאוב ואף פעם לא הבנתי איך זה יכול להיות. האם ראיתם שגם תינוקות אחרים שטופלו על ידי הרופא שלכם לא בכו?

 

[אמא של תותוש]

כן, יצא לי כמה פעמים לעמוד

בחוץ כשגיבסו ילד בפנים. והרופא הוא ד"ר פנסקי מקפלן. אין לי מילים להביע עד כמה הוא לא רק מקצועי אלא גם אנושי ועדין. בכל ביקור יש לי תחושה כאילו מבקרים אצל ידיד. הוא לוקח את תותוש על הידיים, מחבק ומלטף. הוא אוהב את הילדים שבטיפולו. ואני יודעת שהאוצר שלי מקבל את הטיפול הכי טוב שיש. לצערי לא ראיתי הרבה רופאי ילדים שיודעים לתקשר איתם (והכוונה גם לרופאי ילדים "רגילים").

 

[ilana kotlyarenko]

למזלנו

הילד שלנו צרח, אבל לא בצורה הסטרית. בפעם הראשונה בכיתי יחד איתו, ואחר כך התרגלתי. חוץ מזה שד"ר בור עושה מניפולציות מהר, וליאור לא הספיק לפעמים אפילו להבין מה קרה לו. אבל מה היום של הגיבוס תמיד היה קשה לו. בבוקר הורדת גבס (לא אהב במיוחד את הפרוצדורה), אחר כך טיפת חלב ורק אז מגיעים למניפולציות ולגבסים. אחרי יום כזה ליאור ישן כמעט כל היום. מסכן שלי, אבל בהחלט גיבור.

 

[hanash]

הדבר הטוב ששמענו מכולם..

הוא שזה זמני (אומנם הרבה פעמים ובכל פעם בוכים מחדש) אבל יש אור בקצה המנהרה (התהליך) תחזיקו מעמד!! (והימים שעוד נכונו לנו...)