מחקר חדש של צוות חוקרים מהאוניברסיטאות תל אביב ורייכמן בישראל ואוניברסיטת ייל בארה"ב קובע כי אנשים שחיים במדינות שבהן השפה כוללת רק התייחסות להווה (ולא לעתיד) חיים יותר את הרגע ופחות מוטרדים מהעתיד לבוא.
הניסוי המפתיע נערך בהובלת פרופ' תמר קריכלי־כץ מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ד"ר טל רגב מאוניברסיטת רייכמן ופרופ' איאן איירס מאוניברסיטת ייל ותוצאותיו התפרסמו בכתב העת PNAS - Proceedings of the National Academy of Science. המחקר כלל כ־1,500 דוברים דו־לשוניים של שפה אחת עם זמן עתיד – אנגלית, צרפתית, הינדית וספרדית, ושפה אחת בלי זמן עתיד – הולנדית, גרמנית ומנדרינית (סינית).
פרופ' תמר קריכלי־כץ: "במחקר הצלחנו להראות שההבדל הזה משפיע סיבתית על תפיסת הזמן של דוברי השפה: כשפנינו למשתתפים וביקשנו מהם בשפה שמבדילה בין הווה לעתיד, כמו אנגלית, אם הם מעדיפים שנשלם להם את התשלום היום או במועד מאוחר יותר בתוספת עמלה, ראינו שבשפות שמפרידות בין הווה לעתיד צריך להציע יותר כסף כדי לשכנע לקבל את התשלום בעתיד – עד כדי הבדל של חצי דולר. ואילו במסגרת הניסוי השני אמרנו לנבדקים שהניסוי כולל שתי מטלות, אחת כיפית ואחת משעממת. כשפנינו בשפות שמפרידות בין הווה לעתיד, המשתתפים נטו להתחיל עם המטלה הכיפית ולדחות את המשעממת. לאלה שאין להם שפת עתיד היה פחות אכפת".
קריכלי־כץ מסבירה: "ישנם לא מעט מחקרים שמצביעים על קורלציה בין השפה להתנהגות של דובריה. לדוגמה, במדינות שהשפה המדוברת בהן מבדילה בין הווה לעתיד, כמו פולין ופורטוגל, האזרחים חוסכים יותר כסף מההכנסה שלהם לעומת מדינות כמו דרום קוריאה וצ'כיה, שהשפות המדוברות שם קושרות את ההווה לעתיד. בעברית למשל, נשתמש בפעלים שונים כשנדבר על הווה ועל העתיד. בהווה נגיד 'אני הולכת' ובעתיד נגיד 'אני אלך'. אבל יש שפות שבהן נגיד בשתי הצורות 'אני הולך'. השפה מכריחה אותנו לחשוב במושגים מסוימים, כמו שבעברית אני לא יכולה לדבר על משהו בלי לשאול את עצמי קודם אם הוא זכר או נקבה".
הניסוי המפתיע נערך בהובלת פרופ' תמר קריכלי־כץ מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ד"ר טל רגב מאוניברסיטת רייכמן ופרופ' איאן איירס מאוניברסיטת ייל ותוצאותיו התפרסמו בכתב העת PNAS - Proceedings of the National Academy of Science. המחקר כלל כ־1,500 דוברים דו־לשוניים של שפה אחת עם זמן עתיד – אנגלית, צרפתית, הינדית וספרדית, ושפה אחת בלי זמן עתיד – הולנדית, גרמנית ומנדרינית (סינית).
פרופ' תמר קריכלי־כץ: "במחקר הצלחנו להראות שההבדל הזה משפיע סיבתית על תפיסת הזמן של דוברי השפה: כשפנינו למשתתפים וביקשנו מהם בשפה שמבדילה בין הווה לעתיד, כמו אנגלית, אם הם מעדיפים שנשלם להם את התשלום היום או במועד מאוחר יותר בתוספת עמלה, ראינו שבשפות שמפרידות בין הווה לעתיד צריך להציע יותר כסף כדי לשכנע לקבל את התשלום בעתיד – עד כדי הבדל של חצי דולר. ואילו במסגרת הניסוי השני אמרנו לנבדקים שהניסוי כולל שתי מטלות, אחת כיפית ואחת משעממת. כשפנינו בשפות שמפרידות בין הווה לעתיד, המשתתפים נטו להתחיל עם המטלה הכיפית ולדחות את המשעממת. לאלה שאין להם שפת עתיד היה פחות אכפת".
קריכלי־כץ מסבירה: "ישנם לא מעט מחקרים שמצביעים על קורלציה בין השפה להתנהגות של דובריה. לדוגמה, במדינות שהשפה המדוברת בהן מבדילה בין הווה לעתיד, כמו פולין ופורטוגל, האזרחים חוסכים יותר כסף מההכנסה שלהם לעומת מדינות כמו דרום קוריאה וצ'כיה, שהשפות המדוברות שם קושרות את ההווה לעתיד. בעברית למשל, נשתמש בפעלים שונים כשנדבר על הווה ועל העתיד. בהווה נגיד 'אני הולכת' ובעתיד נגיד 'אני אלך'. אבל יש שפות שבהן נגיד בשתי הצורות 'אני הולך'. השפה מכריחה אותנו לחשוב במושגים מסוימים, כמו שבעברית אני לא יכולה לדבר על משהו בלי לשאול את עצמי קודם אם הוא זכר או נקבה".
