כרגיל, תגובה מחכימה!
רק באשר לסיפא - מכירה כמה אנשים שהעידו שהטיפול ממש עזר להם. כמובן שזה תלוי בסוג הפנייה, סוג הטיפול, האישיות של האדם וכיו"ב. את הרפואה אני מניחה שאתה מגדיר כמדע ועדיין גם טיפול רפואי לא תמיד עוזר לצערנו.
אין סתירה בין מה שכתבתי למה שאת כתבת, ואני בהחלט מסכים עם מה שכתבת.
בעיני, גם רפואה וגם פסיכולוגיה, הם גם מדע, וגם פרקטיקה, (או - כך לפחות זה צריך להיות).
אבל כמו הפסיכולוגיה, גם הרפואה - הם משהו אחד כפרקטיקה, ומשהו אחר - כמדע.
הרפואה כמדע מחייבת מחקרים מאוד מאוד יסודיים, שיקבעו ברמת וודאות גבוהה מה עובד ומה לא - ומתי. אנחנו לא רוצים לבנות את ההבנה המדעית שלנו על יסודות רעועים.
בעיקרון, זה אומר: clinical, double blinded, randomized control trials וכמובן חשוב שהסטטיסטיקה תהיה משמעותית.
כפרקטיקה, אנחנו לא יכולים תמיד לחכות כדי שהמחקרים יקבעו מעל לכל ספק סביר שלשיטה מסוימת יש יעילות.
כשאדם חולה במחלה קשה - הוא במלחמה. במלחמה צריך לקבל החלטות תחת תנאי אי וודאות. כמובן שגם החלטות תחת תנאי אי וודאות צריך לדעת כיצד לקחת, ושאלת הסיכון קיימת. אם לרופא יש אפשרות לתת תרופה שנחשבת יחסית לבטוחה, ושיש ראיות נסיבתיות לכך שהיא עוזרת, הוא לא יגיד "ניתן לחולה למות, ולא נטפל בו", כי התרופה היחידה שאולי עוזרת, לא נבדקה יעילותה במחקרים שנחשבים ל- Gold standard (בהרבה מקרים כי פשוט לא היו מחקרים כאלו. מחקרים כאלו - יכולים להיות יקרים מאוד, ולא תמיד יימצא התקציב לביצועם).
גם בפסיכולוגיה וגם ברפואה, יש לפעמים רמה נמוכה מדי של מחקרים, אבל גם אם ניקח רק את המחקרים היותר איכותיים - עדיין, יותר מדי דברים לא יודעים. וגם כאן - כשלמדע אין תשובות, המטפל (בין אם רופא ובין אם פסיכולוג) לא יכול להגיד "לא נטפל". הוא יעשה את המקסימום שהוא יכול, בהתאם לידע שלו, לנסיון שלו, ולמערכת האמונות שלו. לפעמים זה מצליח (וגם אני מכיר כאלו שקיבלו סדרת טיפולים שממש פתרה בעיות), ולפעמים מבזבזים כסף ושום דבר לא באמת עוזר. יש גם הבדלים מאוד גדולים בין פסיכולוגים שונים.
