מחקר על פיברומיאלגיה ודימוי גוף

[sharon.sel]

מיועד לנשים בלבד, כל מענה יעזור!
למחקר בנושא דימוי גוף ופיברומיאלגיה, הנערך במכללה האקדמית ת"א-יפו בהנחיית פרופ' רונית אביצור-חמיאל, ד"ר שולמית גלר וד"ר סיגל לוי, דרושות מתנדבות המאובחנות בפיברומיאלגיה מעל גיל 20.
השתתפות במחקר דורשת מילוי שאלונים אינטרנטיים בלבד וכ-15 דקות מזמנך.
נשמח ונודה להתנדבותך!
שמירה על פרטיותך מובטחת. למילוי השאלון, לחצו על הקישור:
https://biusocialsciences.eu.qualtrics.com/jfe/form/SV_en6XgKzh2XS8UGF
לפרטים נוספים:
גילי רפנברג [email protected]
יעל מן [email protected]
שרון סלע [email protected]

 

[ויויאן טאץווד]

אם היה לנו שקל על כל פעם שהיתה הודעה כזו היינו ממש יכולות לממן טיפול אפקטיבי.
זה מעצבן שפיברומיאלגיה הפכה לדבר הכי קל לעשות עליו עבודות במדעי ההתנהגות.

כבר נכתב הספר הכי טוב בנושא "לכסות בשקוף", עדי פינקלשטיין, הוצאת רסלינג, בעברית. עיבוד של עבודת דוקטורט. קראו בו וחפשו נושאים אחרים למחקר.
מתקיים בישראל (אולי כבר הסתיים) מחקר שבודק שינויים מוחיים בחולות פיברומיאלגיה בהצלבה עם טראומה, מינית או אחרת מאג'ורית.
אז כל מחקר שעוסק בדימוי גוף, שראשית חייב להסתמך על עבודת הדוקטורט של פינקלשטיין, צריך גם לתת נתונים לאיפה עומד המחקר היום על הקשר של המחלה הזו לטראומה מינית, שאם היא נוכחת אז כמובן שהיא הפקטור המשמעותי בדימוי גוף. והמחלה היא רק פועל יוצא.

 

[ויויאן טאץווד]

ובנוסף לזה שהודעה כזו כבר הופעה עשרות פעמים כאן בפורום. תמיד אתן משתמשות בביטויים של מצוקה וצורך לעזור לכן. וזה מכעיס מאד. מי שזקוק לעזרה זה החוליםן והחולות. אין מקום להשתמש במילים כאלה כשאתן, בריאות מהלכות על שתיים, כותבות וקוראות, פונות לאנשים שנמצאים כמו שלולית על הרצפה ובקושי מצליחים לנסח מחשבה או לבצע רצון וצורך.
לשבת זה קשה מאד הרבה פעמים, מכאן הזליגה לרצפה.
לנהל שיחה, טלפון או פנים אל פנים זה כל כך קשה שאנחנו לא מצליחות להיות בקשר עם האנשים הכי חשובים ויקרים לנו.

אם זו לשון הפנייה "כל מענה יעזור" כאילו אתן אלו שחלשות וצריכות שיגייסו עבורכן כוח, מי שאין להן ממנו אפילו לא מיליגרם, אני תוהה עד כמה תהיו מותאומות ליכולת של הנבדקות שלכן להשתתף במחקר.
ובטח שיצירת שאלון שיהיה רלבנטי למחלות האלו צריך להבין אותן מאד טוב לעומק. בעיקר את זה שהביטויים של המחלה מאד שונים מחולה לחולה. לכן קשה להגיד דברים כוללניים.

במחקר שנערל בישראל על תאי לחץ (שהממצאים שלו הובילו להבנה לבדוק כך היבטים שונים של המחלה, מגוף הידע של פגיעה מוחית ורפואה היפרברית) נתוני הנבדקות העלו שכולן היו חולות במצב טוב מאד יחסית.
היתה גם נשירה גדולה. בשביל להצליח להשתתף במחקר כזה צריך כוחות שאין לחולה, להגיע כמה פעמים בשבוע למקום מסוים וכו'.

אז צאו מנקודת הנחה שאם המחקר שלכן, או של כל אחד אחר, לא יכיל רמות שונות של פגיעה של המחלה אז הוא לא יעיד על כלום.
אולי יעיד על נשים שחולות במחלה בצורה קלה יחסית ולכן יכולות להשתתף.
מידע שלא יעזור כהוא זה להבנה או ליכולת לסייע לכלל החולים.

רוצות את התשובה לשאלון שלכן? גוף שכואב כל הזמן ולא מצליח לבצע שום פעולה פשוטה - הדימוי גוף הוא שלילי.
על כך תקראו בעבודה המצוינת של עדי פינקלשטיין.
כולל עניין ה"מחלות שקופות", היחס של הממסד הרפואי ל"מחלות של נשים".
אתם גם מוזמנות ללמוד על הפרופסור הישראלי שקרא למחלות האלה, בכתב: "מחלה של גרושות ממורמרות".
ועל הפולמוס שיצר המאמר המחריד שלו.

זאת ועוד... הידע קיים. לא צריך להטריח חולות בשביל זה.