מאמר די עצוב שכתבתי על נינט אתמול
אני אוהבת את נינט כבר 3 וחצי שנים, מאז שפרצה בעצם מכוכב נולד כבר שנה פלוס, שההתנהלות שלה בקריירה מכעיסה אותי ועוד מספר של אנשים. למרות שאני אוהבת אותה, מאמינה בה וחושבת שהיא מוכשרת, נמאס לי שהיא שמה לעצמה רגליים. אתמול כתבתי בפורום שלה שאני נמצאת בו, מאמר. בטח יהיו כאלה שיסכימו: המוזיקה של נינט, החלקה הכי טהורה בה , מתחילה להרגיש קצת מלוכלכת גם היא. כשחשבתי על הופעות הדיסק שלה, ראיתי בעיניים זאפה, מספר מעריצים מצומצם, קצת קצת תקשורת, נינט יושבת על כיסא ליד פסנתר וגיטרה ושרה. מקסימום תאורה קודרת ונינט מזרימה בנוכחים כמות של רגש כמו שהיא יודעת. אבל טעיתי. הופעת בכורה שאמורה לפתוח פרק חדש ונקי בחיים שלה, הופכת להיות ממוסחרת עד מאוד. הגרלות ופרסים, כתבות ענק לקראת ההופעה, צילומים, שערים, ריכלויות. אין ספק שהופעה צריך לייחצן כי צריך להרוויח. צריך קהל. אבל אף אחד לא עשה את זה כמו שאת עושה. טוב, יש לך מנהלים שאלופים בזה. ראינו מה הם עושים לקראת כל תכנית שלהם. לקראת ההופעה נינט מוציאה שערים יפים לעיתונים. היו בתכנון 5. צבעים שונים, פוזות שונות. כאילו שכל צרכן יכול לבחור מה שמתאים לו וללכת הביתה. יש כמה נינט, בכמה צבעים, פעם בחיוך, פעם במבט עצוב ומוטרד. (והתייחסו אלי כמו מלכה.... כשבארמון עצוב וקר). אולי כדאי שאחת ולתמיד תסבירי מי את, וכולם יתייחסו אלייך כפי שמגיע לך וכפי שאת באמת מרגישה. את עושה עוול לעצמך ולמעריצייך כשאת שרה על עצב ומתאפרת בכבדות ואחר כך נותנת לעולם הרגשה שהכל פיקס אצלך. והנה המעריצים שלך מתרגשים מהשער בעיתון, שואלים אחד את השני איזה שער לקנות ומי ומה. כאילו שזה חשוב. אחרי הכל אותם 6 שקלים פחות או יותר מגיעים ליעד הנכון. לצערי ולצער מספר מצומצם של אנשים, הם מזילים ריר ומתלהבים בדיוק כמו שהמנהלים שלך היו רוצים. אולי אפילו יהיו כמה פנאטים שיקנו את כל הסוגים. תמיד התרגזתי מהטוקבקיסטים שמלאים בארס. היו הרבה פעמים שהסכמתי עם המסר שמאחורי ההודעות. קצת מכרת את עצמך. את אומרת שאת רוצה לעסוק ב"אמנות". אמרת שבאת לעשות את ה"אמנות" שלך. פסטיגלים, פלאפונים, עיתונים, רכילויות, זוגיות למצלמות, טלנובלות, מנהלים שבכלל עושים טלוויזיה, שירים לפרסומות, כוכב נולד. אמנות שלא הייתה מביישת אמנים. לפי הדברים של המנהלים שלך, דרמה "איכותית" בדרך. הם כנראה לא רוצים לתת הרגשה שאת מפרקת את מה שבנית בחודשים האחרונים, את התדמית החדשה, אז הם קוראים לזה "איכותי". כמו ש"דרמה מוזיקאלית יומית" נשמע משהו איכותי ומתברר שזה סך הכל רצף בדיחות שחוקות של אחד בשם אורי גרוס, ואת השחקנית הראשית כל פעם מחדש כדי למשוך צופים. לפעמים אני מפחדת שגם המעריצים שלך ירקו את מה שבלעו מהאלבום. ולאלבום הזה אני יושבת להקשיב כשאני קצת כועסת, כדי לחזור להאמין לך. ואת לא צריכה אותי, ואני גם לא צריכה אותך, סך הכל חושבת שיכול לצאת ממך משהו הרבה יותר טוב מאשר השעיר לעזאזל של התקשורת ומושא הערצה של ילדות קטנות. את אומרת שאת עושה הכל מהכל, ושאת אוהבת לעשות את זה. אם יכולתי לשנות את דפוסי העולם הייתי עושה את זה בשביל שההגדרה הזו תתאים. אבל לא אני, לא את ולא טמירה ירדני המצאנו את הגלגל. ולהיות פעם רוקרית עצובה ופעם מלכת הילדים אלה 2 הניגודים הכי שונים שיש ולא יעזור אם את חושבת אחרת. תוכלי להנות (או להתבאס) מהמצב הזה לא הרבה זמן, כי גם בערוץ 10, שם למעלה, התחילו הדברים לזוז. לפעמים אני מתגעגעת לנינט של כוכב נולד, ממתי שהתחלתי לאהוב אותך, כשעדיין לא נכנסת לכל העולם התל אביבי המסריח. בחודשיים - שלושה האחרונים אני מרגישה ריחוק מנינט, ומן הרגשה של הרפייה. אין צורך שאני , אחת שזרה לה, אמשיך לקחת ללב ולספוג דברים לתוך הרגש. אחרי הכל זו היא, זו הקריירה שלה, והיא עושה מה שהיא רוצה. היא שמעה דברים ואולי גם מודעת להם, אבל בסופו של דבר עושה מה שהיא רוצה ומחליטה החלטות בעצמה. מה שנשאר לי זה הדיסק שלה בין הדיסקים של שלום חנוך אביב גפן אלג'יר ודומיהם... אולי זה מכובד מדי בשבילה לשבת שם.
