מחר, יום השחרור של גלעד, יום האבל הלאומי
במהלך היום האחרון האזנתי לשידורים על החזרת החייל החטוף באמצעי התקשורת השונים, ולא הפסקתי להזדעזע. ישראל אינה מודעת לגודל האסון שהיא מביאה על עצמה. הסיבה לחוסר המודעות נעוצה בשינוי הגדול בתדמית שלנו בעיני עצמנו. כדי להבין את גודל השינוי, אחזיר אתכם שלושים וחמש שנה אחורה, למבצע אנטבה. אפילו לותיקים בינינו, ולצעירים שהתעניינו, לא תמיד כ"כ ברור המצב שהוביל למבצע זה. בידי החוטפים היו יותר ממאה יהודים (רוב רובם ישראלים), והם דרשו כעיסקת חליפין החוטפים דרשו את שחרורם של 53 "לוחמי חירות", ביניהם 40 מחבלים הכלואים בישראל, 5 מחבלים הכלואים בקניה, 6 אנרכיסטים הכלואים בגרמניה, אנרכיסטית הכלואה בשווייץ ואנרכיסטית הכלואה בצרפת. כידוע, ישראל סירבה בתוקף לעיסקה זאת, וראש הממשלה דאז , יצחק רבין, הורה לבצע את המבצע הידוע לכולנו בשם 'מבצע יונתן'. במבצע זה סוכנו חייהם של חיילי סיירת מטכ"ל וסיירת גולני וצנחנים, וכן סוכנו חייהם של כל היהודים הנחטפים. במהלך המבצע מתו ארבעה בני ארובה, ובנוסף, כידוע יונתן נתניהו ז"ל נרצח וכן נפצע קשה חייל נוסף. עם ישראל והעולם כולו ראו את המבצע כהצלחה אדירה. כאשר אנו רואים את מספר המחבלים שדרשו החוטפים לשחרר, אנו מיד תמהים: כיצד יצחק רבין ז"ל, לא וויתר? הלא מדובר בסה"כ ב53 מחבלים! התשובה היא שזה לא "רק". בתקופת הזאת, לפני השינוי התדמיתי שחל בעם, השכיל העם להבין ששחרור 53 מחבלים זה אסון כבד לעם ישראל וניצחון גדול לטרור. 53 מחבלים זה פוטנציאל לעשרות פיגועי טרור, לא רק מהמחבלים המשוחררים אלא גם מכל המחבלים שיבואו בעקבותם ולא יירתעו מהעונש. יונתן נתניהו וכל שאר הלוחמים ידעו את גודל הסיכון בפלישה לשטח זר ובכל זאת היו מוכנים לשלם בחייהם על מנת שלא לאפשר שיחרור מחבלים! [אני מניח שבשלב זה רבים מהקוראים ידחו את דבריי בהנפת יד, אך אני מבקש מכם להמשיך לקרוא ולחשוב על הדברים] כדי להחזיר לעצמנו את קו המחשבה הבריא, צריך להתחיל לשאול את עצמנו שאלות פשוטות יותר: האם חייל חטוף אחד שווה שחרור מחבל אחד? אני חושב שהתשובה לשאלה הזאת היא בוודאות כן, משום שהסיכוי שהמחבל יהיה שותף בפיגוע נוסף הוא קטן יחסית והמוטיבציה בעם הפלסטינאי לקיים פיגוע טרור לא יגבר ברמה משמעותית, אך אם ננסה לחשוב באופן רציונאלי האם שחרור עשרה מחבלים שווה החזרת חייל חטוף אחד? אם נחשוב על זה קצת, בלי לערב את רגשות החמלה (המוצדקים) כלפי משפחת החטוף, ניווכח שהדברים אינם פשוטים כלל... וכאשר מדברים על מספר מחבלים שעליו מדובר כיום, שאני נחרד רק מהמחשבה על המספר, אין צורך להאריך באבסורד שיש כאן. הסיבה שהדברים אינם כ"כ פשוטים היא שאנו הושפענו על ידי משפחת שליט ותומכיהם. אנחנו גם חשבנו על השאלה, "מה היינו אומרים אילו זה היה קורה לחייל במשפחתנו"? אך מחשבות אלו הם פסולות וחייבות להידחק לפינה כאשר מדובר בחיים ומוות, בעיסקה שכ"כ גורלית... בדיעבד, יתברר לכולנו, שמחר ייזכר כיום שהפיל אסון כבד ונצחי על עם ישראל. אני הייתי מעדיף להימנע מלומר זאת- אך ברור שיהיו עוד הרוגים בפגועי טרור ועוד חטופים, וחלק גדול מהם יהיו קשורים באופן ישיר או עקיף לשחרור המחבלים מחר. ויש שטוענים (וביניהם רה"מ) שאי שחרור החטוף יגרום לחוסר מוטיבציה בקרב הלוחמים לעתיד. אני מציע שנשאל את הלוחמים. אני אישית, יכול להעיד שכמי שהתגייס לאחר חטיפת שליט, לא הורתעתי כלל מהאפשרות שאנמק בכלא, כמובן שהעדפתי לא לחשוב על כך, אך בנוסף לוויתורים הגדולים שעשיתי בגיוסי, הייתי מוכן לקחת את הסיכון שאפול בשבי ולשלם על כך. זהו חלק מהשירות הקרבי. באופן אישי, בתור חייל הייתי יותר מוטרד על ידי המחשבה שיש עוד 1027 מחבלים האורבים לחבל בי. לסיום, אזכיר את הסיפור על ר' מאיר בן ברוך מרוטנברג, רב שחי בגרמניה לפני כ800 שנה. הרב מאיר נשלח לכלא לאחר שעסק בהצלת יהודים, והשלטון דרש כופר כספי עבור שחרורו. הוא לא הסכים שסכום כופר הנפש שהתבקש עבורו ישולם, כדי שלא להפוך את סחטנות השלטונות למשתלמת, על פי הכלל התלמודי שהנחה אותו ולפיו "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם" (משנה גיטין, ד, ו). כתוצאה מכך היה כלוא במשך שבע שנים, ולבסוף נפטר בכלאו. כמובן שמעטים מאוד יכולים להעיד על עצמם שהיו נוהגים כהתנהגותו האצילית של ר' מאיר, אך ברור שזהו האידיאל שאנו צריכים לשאוף אליו. ר' מאיר הצליח לדחוק לפינה את הפאן הרגשי ולהתמקד באופן רציונאלי (כמעט אל אנושית) במהות העסקה שהוצעה. אני מקווה שנזכה רק לבשורות טובות. אני מצטער על לשוני הבוטה, הדברים נכתבו בחפזה, לא יכולתי לשמור את דבריי בתוכי. אשמח לקבל תגובות רציונאליות. עקיבא, 22.
במהלך היום האחרון האזנתי לשידורים על החזרת החייל החטוף באמצעי התקשורת השונים, ולא הפסקתי להזדעזע. ישראל אינה מודעת לגודל האסון שהיא מביאה על עצמה. הסיבה לחוסר המודעות נעוצה בשינוי הגדול בתדמית שלנו בעיני עצמנו. כדי להבין את גודל השינוי, אחזיר אתכם שלושים וחמש שנה אחורה, למבצע אנטבה. אפילו לותיקים בינינו, ולצעירים שהתעניינו, לא תמיד כ"כ ברור המצב שהוביל למבצע זה. בידי החוטפים היו יותר ממאה יהודים (רוב רובם ישראלים), והם דרשו כעיסקת חליפין החוטפים דרשו את שחרורם של 53 "לוחמי חירות", ביניהם 40 מחבלים הכלואים בישראל, 5 מחבלים הכלואים בקניה, 6 אנרכיסטים הכלואים בגרמניה, אנרכיסטית הכלואה בשווייץ ואנרכיסטית הכלואה בצרפת. כידוע, ישראל סירבה בתוקף לעיסקה זאת, וראש הממשלה דאז , יצחק רבין, הורה לבצע את המבצע הידוע לכולנו בשם 'מבצע יונתן'. במבצע זה סוכנו חייהם של חיילי סיירת מטכ"ל וסיירת גולני וצנחנים, וכן סוכנו חייהם של כל היהודים הנחטפים. במהלך המבצע מתו ארבעה בני ארובה, ובנוסף, כידוע יונתן נתניהו ז"ל נרצח וכן נפצע קשה חייל נוסף. עם ישראל והעולם כולו ראו את המבצע כהצלחה אדירה. כאשר אנו רואים את מספר המחבלים שדרשו החוטפים לשחרר, אנו מיד תמהים: כיצד יצחק רבין ז"ל, לא וויתר? הלא מדובר בסה"כ ב53 מחבלים! התשובה היא שזה לא "רק". בתקופת הזאת, לפני השינוי התדמיתי שחל בעם, השכיל העם להבין ששחרור 53 מחבלים זה אסון כבד לעם ישראל וניצחון גדול לטרור. 53 מחבלים זה פוטנציאל לעשרות פיגועי טרור, לא רק מהמחבלים המשוחררים אלא גם מכל המחבלים שיבואו בעקבותם ולא יירתעו מהעונש. יונתן נתניהו וכל שאר הלוחמים ידעו את גודל הסיכון בפלישה לשטח זר ובכל זאת היו מוכנים לשלם בחייהם על מנת שלא לאפשר שיחרור מחבלים! [אני מניח שבשלב זה רבים מהקוראים ידחו את דבריי בהנפת יד, אך אני מבקש מכם להמשיך לקרוא ולחשוב על הדברים] כדי להחזיר לעצמנו את קו המחשבה הבריא, צריך להתחיל לשאול את עצמנו שאלות פשוטות יותר: האם חייל חטוף אחד שווה שחרור מחבל אחד? אני חושב שהתשובה לשאלה הזאת היא בוודאות כן, משום שהסיכוי שהמחבל יהיה שותף בפיגוע נוסף הוא קטן יחסית והמוטיבציה בעם הפלסטינאי לקיים פיגוע טרור לא יגבר ברמה משמעותית, אך אם ננסה לחשוב באופן רציונאלי האם שחרור עשרה מחבלים שווה החזרת חייל חטוף אחד? אם נחשוב על זה קצת, בלי לערב את רגשות החמלה (המוצדקים) כלפי משפחת החטוף, ניווכח שהדברים אינם פשוטים כלל... וכאשר מדברים על מספר מחבלים שעליו מדובר כיום, שאני נחרד רק מהמחשבה על המספר, אין צורך להאריך באבסורד שיש כאן. הסיבה שהדברים אינם כ"כ פשוטים היא שאנו הושפענו על ידי משפחת שליט ותומכיהם. אנחנו גם חשבנו על השאלה, "מה היינו אומרים אילו זה היה קורה לחייל במשפחתנו"? אך מחשבות אלו הם פסולות וחייבות להידחק לפינה כאשר מדובר בחיים ומוות, בעיסקה שכ"כ גורלית... בדיעבד, יתברר לכולנו, שמחר ייזכר כיום שהפיל אסון כבד ונצחי על עם ישראל. אני הייתי מעדיף להימנע מלומר זאת- אך ברור שיהיו עוד הרוגים בפגועי טרור ועוד חטופים, וחלק גדול מהם יהיו קשורים באופן ישיר או עקיף לשחרור המחבלים מחר. ויש שטוענים (וביניהם רה"מ) שאי שחרור החטוף יגרום לחוסר מוטיבציה בקרב הלוחמים לעתיד. אני מציע שנשאל את הלוחמים. אני אישית, יכול להעיד שכמי שהתגייס לאחר חטיפת שליט, לא הורתעתי כלל מהאפשרות שאנמק בכלא, כמובן שהעדפתי לא לחשוב על כך, אך בנוסף לוויתורים הגדולים שעשיתי בגיוסי, הייתי מוכן לקחת את הסיכון שאפול בשבי ולשלם על כך. זהו חלק מהשירות הקרבי. באופן אישי, בתור חייל הייתי יותר מוטרד על ידי המחשבה שיש עוד 1027 מחבלים האורבים לחבל בי. לסיום, אזכיר את הסיפור על ר' מאיר בן ברוך מרוטנברג, רב שחי בגרמניה לפני כ800 שנה. הרב מאיר נשלח לכלא לאחר שעסק בהצלת יהודים, והשלטון דרש כופר כספי עבור שחרורו. הוא לא הסכים שסכום כופר הנפש שהתבקש עבורו ישולם, כדי שלא להפוך את סחטנות השלטונות למשתלמת, על פי הכלל התלמודי שהנחה אותו ולפיו "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון עולם" (משנה גיטין, ד, ו). כתוצאה מכך היה כלוא במשך שבע שנים, ולבסוף נפטר בכלאו. כמובן שמעטים מאוד יכולים להעיד על עצמם שהיו נוהגים כהתנהגותו האצילית של ר' מאיר, אך ברור שזהו האידיאל שאנו צריכים לשאוף אליו. ר' מאיר הצליח לדחוק לפינה את הפאן הרגשי ולהתמקד באופן רציונאלי (כמעט אל אנושית) במהות העסקה שהוצעה. אני מקווה שנזכה רק לבשורות טובות. אני מצטער על לשוני הבוטה, הדברים נכתבו בחפזה, לא יכולתי לשמור את דבריי בתוכי. אשמח לקבל תגובות רציונאליות. עקיבא, 22.