מחר כימו' בינתיים חוגגים ../images/Emo6.gif
לילה לפני טיפול ראשון אנו בעיצומו של מעבר דירה, אשתי בבית הוריה, רוב הבית ארוז. הלילה עשיתי הפסקה מהאריזה ובאתי להיות איתה. מוצא אותה משכיבה את הילדה לישון. "היי, את מוכנה למחר?" אני שואל כשהיא באה. "לא, אבל האמת שאף פעם לא אהיה מוכנה יותר וצריך להתחיל מתישהו, נכון?" "פוחדת?" "מתה מפחד, זה כימותרפיה וזה ממש רעל לגוף שלי, אבל אנסה לכוון אותו רק למקומות החולים". היא מנסה לשדר כאילו היא רגועה אבל אני שומע את המתח בקולה. היא התעניינה בדמיון מודרך כדי לעזור בהתמודדות עם תופעות הלואי. בשלב מוקדם לאחר הגילוי התלבטנו ושקלנו ברצינות אופציות של טיפול אלטרנטיבי, שאולי יתאימו לה יותר גם פיזית וגם נפשית. באופן טבעי יש לה רתיעה מכל מה שקשור למושגים כמו למגר, להרוס, להרוג ולהילחם. וזו בדיוק מהות הכימו', אך לאחר התלבטויות ושיחות עם רופאים וחולי הודג'קינס אחרים היא קיבלה את ההחלטה הקשה לעבור את הטיפול הכימו' בשילוב עם עזרה מהרפואה ההוליסטית לחיזוק הגוף והנפש. "את יודעת מה?" אני אומר "בואי נברח להם ולא תצטרכי לעבור את הכימו'…" "יאללה" היא צוחקת. "ההורים שלך לא ימצאו אותנו ולא יכריחו אותנו ללכת מחר לביה"ח…" " מצוין" "ואז" אני ממשיך "הרופאים לא יוכלו לדקור אותך יותר, או קיי?" "כן! כן!" "נמצא לנו מחבוא שיהיה רק שלי ושלך ולא ימצאו אותך אף פעם מסכימה?" "בטח, נצא מהיציאה האחורית , שלא יתפסו אותנו בורחים…אני רק שמה את הגידול פה בצד ואני באה אחריך…"
איזה כיף זה לגור אצל ההורים אפשר להשתטות כמו ילדים בגילאי הטיפש עשרה, (ואיזה כיף זה להתגלגל איתה מצחוק. ) כל הערב טלפונים ומבקרים, ובלי שהיה תיאום מוקדם, הם באו כולם כדי לראות אותה… מביאים מתנות, עיצות טובות, תרופות סבתא וסתם מעודדים. ההורים שלי הגיעו וכך גם אחותי הגדולה ובעלה מהדרום. אחי הגדול שמלמד בישיבת הסדר מתקשר ומבטיח שמחר כל הבחורים בישיבה יזכירו את שמה בתפילותיהם. "יצא מחקר מדעי חדש" הוא מספר "שכאשר התפללו או חשבו מחשבות חיוביות על אדם חולה או נזקק, גם אם הוא לא היה מודע לכך, הרגשתו השתפרה…" אני מביט סביב על כל המשפחה והחברים פה ביחד. אשתי נראית מאושרת מוקפת באהבה וזוהרת מתמיד. אמא שלי עושה לה הרפיה בדמיון מודרך והילינג. חברה שלה קנתה לה דיסק של מוזיקת ים ודולפינים, וחברה אחרת השאילה לה את הספר "אהבה רפואה ונסים" של ברני סיגל. אח של אשתי בא ומביא את הסרט פאץ' אדאמס (מומלץ בחום! גם בפעם השלישית) ה"מסיבה" הלגמרי לא מתוכננת נגמרת רק קרוב לחצות. פתאום לראשונה אני מרגיש WOW אנחנו לא לבד בסיפור הזה, תודה לאל יש לנו משפחה גדולה של אוהבים וחברים וכ-ו-ל-ם חושבים עלינו ברגעים אלה מתפללים ומעודדים מה עוד צריך?!
לילה לפני טיפול ראשון אנו בעיצומו של מעבר דירה, אשתי בבית הוריה, רוב הבית ארוז. הלילה עשיתי הפסקה מהאריזה ובאתי להיות איתה. מוצא אותה משכיבה את הילדה לישון. "היי, את מוכנה למחר?" אני שואל כשהיא באה. "לא, אבל האמת שאף פעם לא אהיה מוכנה יותר וצריך להתחיל מתישהו, נכון?" "פוחדת?" "מתה מפחד, זה כימותרפיה וזה ממש רעל לגוף שלי, אבל אנסה לכוון אותו רק למקומות החולים". היא מנסה לשדר כאילו היא רגועה אבל אני שומע את המתח בקולה. היא התעניינה בדמיון מודרך כדי לעזור בהתמודדות עם תופעות הלואי. בשלב מוקדם לאחר הגילוי התלבטנו ושקלנו ברצינות אופציות של טיפול אלטרנטיבי, שאולי יתאימו לה יותר גם פיזית וגם נפשית. באופן טבעי יש לה רתיעה מכל מה שקשור למושגים כמו למגר, להרוס, להרוג ולהילחם. וזו בדיוק מהות הכימו', אך לאחר התלבטויות ושיחות עם רופאים וחולי הודג'קינס אחרים היא קיבלה את ההחלטה הקשה לעבור את הטיפול הכימו' בשילוב עם עזרה מהרפואה ההוליסטית לחיזוק הגוף והנפש. "את יודעת מה?" אני אומר "בואי נברח להם ולא תצטרכי לעבור את הכימו'…" "יאללה" היא צוחקת. "ההורים שלך לא ימצאו אותנו ולא יכריחו אותנו ללכת מחר לביה"ח…" " מצוין" "ואז" אני ממשיך "הרופאים לא יוכלו לדקור אותך יותר, או קיי?" "כן! כן!" "נמצא לנו מחבוא שיהיה רק שלי ושלך ולא ימצאו אותך אף פעם מסכימה?" "בטח, נצא מהיציאה האחורית , שלא יתפסו אותנו בורחים…אני רק שמה את הגידול פה בצד ואני באה אחריך…"
