קופיפה טובעת
New member
מחר משמרת אחרונה!
סוף כל סוף, אני מסיימת לעבוד במקום עבודתי מזה שנה ותשעה חודשים ושישה ימים...
וזו תחושה מוזרה.
מצד אחד, אני הכי שמחה בעולם לעזוב. זה לא שהעבודה היא גן עדן, הן מבחינת התמודדויות התפקיד עצמו והן מבחינת התנאים... ומצד שני, קצת עצוב לי.
נאלצתי להתפטר בעקבות קטע מסריח שעשו לי כשלא אישרו לי את האילוצים שהגשתי להם בעקבות מערכת של סמסטר ב'.
ומה לעשות, מן הסתם שאני אלך קודם אחרי הלימודים.
כשהתחלתי, ישר חיכיתי שיעברו תשעה חודשים (שלהם התחייבתי) ולעוף, בסוף נשארתי שנה אחת יותר מזה.
משכתי ומשכתי בשביל שתהיה לי עבודה במהלך הלימודים אבל בסוף זה נגמר.
אין מאושרת ממני שאחרי המשמרת של מחר לא אצטרך לחזור לשם שיותר.
אבל עדיין... משהו צובט. ולא רק בגלל הקטע המסריח שעשו לי (לפחות מחכה לי מכתב המלצה שאקח מחר).
אלא בעיקר, מתוך תחושת ההרגל.
אמנם יש שם אנשים שהם ותיקים יותר ממני ועדיין זה לא מובן מאליו לשרוד שם את פרק הזמן הזה.
ממש התקבעתי שם.
הכרתי גם אחלה אנשים שעבדו ו/או עובדים שם.
הפרצופים כל הזמן מתחלפים אבל מה שעשה לי את העבודה לקלה יותר זה האנשים, העובדים האחרים. לא שכולם חברים טובים שלי ויש גם המון פרצופים חדשים לאחרונה שאני בכלל לא מכירה אבל עדיין...
אני באמת מרגישה אהבה של חלק מהנציגים אלי, ממש מחמם לי את הלב. אמנם אני יודעת שלא אשמור איתם קשר אחרי, אולי עם חלק שאצלי בפייסבוק אז כן קצת... הרי גם לא הייתי איתם בקשר מעבר לעבודה גם עכשיו ובכל זאת, באמת שקיבלתי ווייב חיובי מכל מיני אנשים.
אחד הרגעים המרגשים היו כשהגעתי שבוע שעבר לעבודה וראתה אותי המנהלת הקודמת שלי ובאה וחיבקה אותי ואמרה כמה היא שמחה לראות אותי ושמעה מה קורה וממש הבעיה התעניינות בי וכו', וכך כל יום שבו עבדתי מאז, כולל היום.
כואב לי לעזוב את האנשים, זה לא מובן לי מאליו שמעריכים אותי חיובי ולמרות כל הגועל נפש שהרגשתי מהארגון עצמו, אני מרגישה במיוחד עכשיו פידבקים חיוביים ושנראים לי אמיתיים ולא צבועים וזה פשט מחמם את הלב!
אבל זהו. סוף.
ואני מתחילה (כבר התחלתי) פרק חדש בחיי!
סוף כל סוף, אני מסיימת לעבוד במקום עבודתי מזה שנה ותשעה חודשים ושישה ימים...
וזו תחושה מוזרה.
מצד אחד, אני הכי שמחה בעולם לעזוב. זה לא שהעבודה היא גן עדן, הן מבחינת התמודדויות התפקיד עצמו והן מבחינת התנאים... ומצד שני, קצת עצוב לי.
נאלצתי להתפטר בעקבות קטע מסריח שעשו לי כשלא אישרו לי את האילוצים שהגשתי להם בעקבות מערכת של סמסטר ב'.
ומה לעשות, מן הסתם שאני אלך קודם אחרי הלימודים.
כשהתחלתי, ישר חיכיתי שיעברו תשעה חודשים (שלהם התחייבתי) ולעוף, בסוף נשארתי שנה אחת יותר מזה.
משכתי ומשכתי בשביל שתהיה לי עבודה במהלך הלימודים אבל בסוף זה נגמר.
אין מאושרת ממני שאחרי המשמרת של מחר לא אצטרך לחזור לשם שיותר.
אבל עדיין... משהו צובט. ולא רק בגלל הקטע המסריח שעשו לי (לפחות מחכה לי מכתב המלצה שאקח מחר).
אלא בעיקר, מתוך תחושת ההרגל.
אמנם יש שם אנשים שהם ותיקים יותר ממני ועדיין זה לא מובן מאליו לשרוד שם את פרק הזמן הזה.
ממש התקבעתי שם.
הכרתי גם אחלה אנשים שעבדו ו/או עובדים שם.
הפרצופים כל הזמן מתחלפים אבל מה שעשה לי את העבודה לקלה יותר זה האנשים, העובדים האחרים. לא שכולם חברים טובים שלי ויש גם המון פרצופים חדשים לאחרונה שאני בכלל לא מכירה אבל עדיין...
אני באמת מרגישה אהבה של חלק מהנציגים אלי, ממש מחמם לי את הלב. אמנם אני יודעת שלא אשמור איתם קשר אחרי, אולי עם חלק שאצלי בפייסבוק אז כן קצת... הרי גם לא הייתי איתם בקשר מעבר לעבודה גם עכשיו ובכל זאת, באמת שקיבלתי ווייב חיובי מכל מיני אנשים.
אחד הרגעים המרגשים היו כשהגעתי שבוע שעבר לעבודה וראתה אותי המנהלת הקודמת שלי ובאה וחיבקה אותי ואמרה כמה היא שמחה לראות אותי ושמעה מה קורה וממש הבעיה התעניינות בי וכו', וכך כל יום שבו עבדתי מאז, כולל היום.
כואב לי לעזוב את האנשים, זה לא מובן לי מאליו שמעריכים אותי חיובי ולמרות כל הגועל נפש שהרגשתי מהארגון עצמו, אני מרגישה במיוחד עכשיו פידבקים חיוביים ושנראים לי אמיתיים ולא צבועים וזה פשט מחמם את הלב!
אבל זהו. סוף.
ואני מתחילה (כבר התחלתי) פרק חדש בחיי!
