../images/Emo32.gif אני שונאת לריב עם אבא
עם אמא זה עוד בסדר, כי אז אבא בא ומצחיק אותי ומדבר איתה והכל סבבה. אבל היום נרדמתי חצי שעה לפני השיעור הפרטי, בטעות, אז הוא בא והעיר אותי וממש צעק עליי, כנראה הוא חזר עצבני או משהו בסגנון, רבתי איתו ממש, הוא התחיל לאיים עליי שהוא ייקח לי את המחשב, השיחות היוצאות בפלאפון... זה כבר ממש מרגיז, הם לא יודעים מי אני. הם חושבים שבאמת שום דבר לא חשוב לי חוץ מהמחשב שלי, הפלאפון שלי, ולקנות בגדים. מגיל 0 הם מכירים אותי, אני חיה איתם בבית, והם עדיין לא יודעים מי אני. מה עם איומים אחרים, לא שאני תומכת בזה, אבל אם זו הדרך שבחרתם, תעשו בה בצורה שבאמת תלחיץ אותי, משהו שאני באמת לא ארצה שיקרה לי, משהו שיוכיח לי שיש לכם כח. אבל כמו שאומרים- כדי להיות יריב טוב, צריך קודם כל להיות חבר טוב? הם לא יריבים שלי, אבל הם אפילו לא יודעים ממה אני הכי נפגעת או מה הנקודות החלשות שלי. מה עם נוציא אותך מהתנועה? או תחזרי עד 12 מיציאות? או חברות לא יבואו אלייך? יש לי דברים כל כך הרבה יותר חשובים מהבגדים המחשב או הפלאפון, וחבל לי שדווקא האנשים הכי קרובים אליי בעולם לא מכירים אותם, משמע לא מכירים אותי. והיום זרקתי איזה משהו על זה, מה התגובה הראשונית של אמא שלי הייתה? 'את לא מספרת לנו'. כן אמא? מתי בפעם האחרונה את שאלת אותי איך היה בבי"ס, או איך בהדרכה, לאן אנחנו בכלל יוצאים אין לך מושג, ואחר כך את מתעצבנת שאת מתפקדת על תקן הארנק שלי. אם אני אבוא ואגיד 'אבא אני יוצאת' ישר הוא יגיב ב- את צריכה כסף? לא לאן, לא עם מי, שיקרה מה שיקרה, לא מזיז לו בכלל.. ככה זה לפחות נראה, כשאני אומרת לו את זה הוא נפגע ממני, אבל הוא לא שם לב למציאות שסביבו, שהוא יצר את הקשר הזה בינינו, קשר שעכשיו יהיה כבר מאוד קשה להתיר. סה"כ אחלה אבא, מסיע, מחזיר, צוחק איתי, החברים שלי מתים עליו, אבל באמת שהוא לא חלק נכבד מהחיים שלי, אף אחד מהם, וחבל לי שכבר לא.