מחשבה נישאת ברוח.

[ש פ ר ד]

מחשבה נישאת ברוח.

פעם עסקתי בביקורת ספרים.בחוג מצומצם. אחרי פעם או פעמים חשבתי לעצמי: איך אפשר בכלל להתייחס למחשבה או רעיון משותף בבליל היצוגים והסמלים שמבטאות המילים בשפות השונות מתוך העובדה שכל אדם נולד אל תוכה ,אחרת? גם אם נאמר שמבנה השפה מהווה מכנה משותף לתקשורת אפשרית,עדיין חוית המילה נגזרת מפגיעה אחרת שלה באדם וכפותה היא ל סביבתו ארועי חייו ולמידתו תורשתו. אף שיכלולה עם השנים בתוך נפשו,גם אם נראה לעין שהיא דומה בזמן מסוים לאדם לקבוצת אנשים אחרת או לטקסט מוגדר, במימד הרוחני שכל אחד נושא עימו "משמעות המילה" היא שונה. הפגישה בהכרה הזו היא היוצרת את חוית אי ההבנה, ומשתלבת בבסיס התחושה הקיומית של: "אבל הוא לבדו בין כה וכה".. לכן מהו בעצם סרט,ציור הצגה או ספר משמעותי,אם לא זה שחותר לאי-הסכמה הנמצאת בתשתית חיינו. שפרד

 

[noa128]

קודמקול הערה קטנה

כבר התחלתי להגיב ולבקשך לנסח מחדש דבריך, ולפתע גיליתי שבתצוגת הטקסט שלך לפני התגובה - כטקסט אחיד ורציף - יותר קל (לי) להבין - אז את הטיפ הזה אני מציעה לחבריי המתקשים בהבנת השפרד

ולגופו של עניין - הרי יאמרו לך יוצרים - ומוזמנים אלה מביניהם הנמנים על 'כוחותינו' לומר את שלהם בעניין - שהם כותבים ויוצרים את שלהם, ומודעים לכ שבשחררם את היצירה לאויר העולם - ינתנו לה פירושים מפירושים שונים - בדיוק מהסיבה שאתה מציין "כי האדם הוא (בין השאר) תבנית נוף מולדתו" ... ובעיניי זה חלק מהעניין, יכולתם של אנשים רבים ושונים להתחבר לטקסט/תמונה/יצירה מוסיקלית שמה שהיא מציעה גורם לכל אחד מהם הזדהות ברובד אחר, והייתי מרחיקה עד "זו גדולתה, לגעת באנשים שונים, ולא דרך התחברות למכנה משותף". וזו דעתי הבלתי מלומדת בעליל

 

[פילאטוס]

צודקת

ההודעות של שי"ן קריאות להפליא כשהן בשורות ארוכות. מה שמחזיר אותי לדיון על תוכן וצורה... שהוא לא ממש קשור ללהתחיל מחדש, אבל כשחושבים על זה... קשור.

 

[פילאטוס]

בין קריאה לכתיבה

ויטגנשטיין דיבר על מאפיינים של שפה כפעולה תרבותית קהילתית נבדלת או משותפת, נדמה לי, ואיכשהו המחשבה הפוסט-מודרנית ככלל מתייחסת לפירוק האינסופי הזה, שהקצה המייאש שלו מוביל לשורה התחתונה שלך, שפרד: "לכן מהו בעצם סרט, ציור, הצגה או ספר משמעותי אם לא זה שחותר לאי-הסכמה הנמצאת בתשתית חיינו". מצד שני, אפשר לשאול מה התכלית של יצירה תרבותית. אם שואלים את השאלה הזאת מהצד הכאילו-טכני, של קשר בין תוכן לצורה, התכלית היא הרמוניה. בסופו של דבר. עוד ועוד חתירות להרמוניה חדשה, גם אם בקריאה או שמיעה או מבט ראשונים נדמה שמדובר בקקפוניה (ואני מתכוונת לאוונגרד, מן הסתם). יצירה שחותרת ל"אי-הסכמה שבתשתית חיינו" עדיין חייבת להיות הרמונית, מעצם העיקרון של קשר בין תוכן לצורה. ומכאן שגם אם היא אכן חותרת לאי-הסכמה שבתשתית חיינו, כלומר לדיס-הרמוניה, היא חותרת במידה כזו או אחרת תחת עצמה. הומממ. אני עסוקה בשאלה הזאת מהקצה השני בימים אלה: הכתיבה, וליתר דיוק, הוראת הכתיבה. חלק ניכר מהקבוצה שאני "מלמדת" נמצא, להרגשתי, בשלב ההדיוטי, או הפרימיטיבי (במובן הטרום-תרבותי והלא שיפוטי של המלה) של הכתיבה (ולכן גם הקריאה, אם חושבים על זה). ובדיוק כמו שאמרת על קריאה, אני נוכחת בחוויית הכתיבה האינטימית שלהם - האותנטית יחסית בינתיים - ואני תוהה על המתח העקשני בין "חוויית המלה" שלהם, שבשבילם היא שלמה במובן התמים של המלה, גם כשלאוזני היא עילגת או דיסהרמונית, ובין חוויית הלמידה. כלומר, על הגבול בין הוראה כמלאכת גילוי אינטימית (אני רק מלווה את הגילוי הזה), ובין הוראה כמלאכה של תיקון, שממילא נגזר מ"חוויית המלה" שלי. אוי. זה נשמע בטח סתום למדי, הקצה קצהו של דיבור שלי.

 

[ש פ ר ד]

תזמון מזהיר יש לך...

והרי כל מחשבתי נבעה מתוך עזרה לבת משפחה העסוקה בפיענוח טקסט "לוודויגי" מהתקופה המוקדמת שלו{לפני ששתק עשרים שנה...} יפה. ורק כדי להוסיף על צמרמורת ה"אקרעי" מדווח על סיום קריאת "חיים חדשים" לברנרד מלמוד אשר גיבורו הוא כמובן: מדריך במכללה שכוחה במערב ארה"ב ל.. הבעה בכתב. ש.

 

[ש פ ר ד]

עיקרה של תשובה

חושב שירדתי לסוף קצה קצהו של דיבורך ,ומוצא את עצמי מסכים וגם לא. דרידה אומנם מדבר על פרוק אך גם על הרכבה{דהקוסטרוקציה}כלומר החופש להבין מחדש כל טקסט שהוא בתוך ה"תנועה" הזו תוך כדי נתינת פרשנות שונה למשמעות ההיולית של המילה ולהקשרה במשפט. ולכן, אי ההסכמה אין משמעותה דיסהרמוניה צורנית אלא דיסהרמוניה הרמנויטית ולכאן הייתי מכוון את תלמידיי{הוירטואלים בהחלט בתקופה זו} לא הייתי שולח אותם לחפש אחר ה"הרמוניה" אשר בצורתה המזויפת מגדירה את ה"יופי" מתוך פנייתה אל המשותף אלא הייתי מעצים את השוני שיש בכל אחד ובחויתו מתוך הבנה ש.. לי כמדריך כאדם אחר בעל דפוסי הכרה שונים אין יכולת אמיתית לחיות במקומם. וכך גיליתי ממעט הביקורת שיש בי כלפי המערכת הדידקטית בארץ{כאן הרגע בו אני מוציא אותך מהכלל,יקירתי}אשר מפרשת במקום לספק את כלי הציור. שלישי כי טוב. שפרד

 

[פילאטוס]

קודם כל,

וכמו שאומרים בפורומים שונים, למען הסר ספק, מעולם לא קראתי מלה מקורית של לודוויג (גם לא מתורגמת), ברם, קראתי עליו ועל הגיגיו, ויותר מזה, התפלמסתי בלי בושה (כמעט) עם אוהביו ולומדיו. כנ"ל דרידה. הבורות שלי תיתקן כנראה רק בגלגול הבא (מה באמת?! לאאאא!!). - - - המשך עוד יבוא.

 

[פילאטוס]

המשך

(מה יהיה עם השעון הביואנרגטי שלי? יום עבודה ארוווך מאחורי, ועוד אחד ארוך לפני, והשינה ממני והלאה. ותודה שהזכרת לי את מלמוד, שפרד, מיד אני מחפשת את הספר הזה) ביני ובין חבר יש ויכוח חם סביב הוראת הכתיבה. אני אומרת, תמציתה היא נוכחות, ובשלבים הראשונים, כשה"תלמידים" (באין מלה אחרת לחפצים לכתוב) עדיין לא נתנו לעצמם רשות מלאה לעשות כן בחירות גמורה (יש דבר כזה, חירות גמורה? מסופקני), אני מציעה גם טריגרים שונים ומשונים, שעיקרם נוגע לתרגילי התבוננות מהתחלה (נו, גם "התחלה" היא מלה יומרנית בהקשר הזה, אבל קרוב אליה) וגם ל"סתם" שעשוע. אני מקפידה רק על דבר אחד: שאיש מחברי הסדנה לא יחבוש את כובע השופט, לא כלפי עצמו ולא כלפי האחרים. מדהים כמה נגיש ונוח הכובע הזה לכו-לם: הנטייה הראשונה שלהם, בשיעורים הראשונים, היתה להגיב לקטעי חברים אחרים בציונים. עוד לפני "מפגש" עם הכתוב, ורוב הזמן במקום מפגש ממש: "קטע מצוין", "מרגש" (הם הרבו לפרגן זה לזה, וגם את זה מנעתי בנחרצות, גם משום שמי שמחמיא קונה באותה נשימה את "זכותו" לקפד, וגם משום שחילופי מחמאות סוגרים טקסט, מנמסים אותו, וגם משום שפשוט אין שום תועלת לכותב בביקורת שנובעת מטעם אישי). לפגוש טקסט "נטו", מסתבר, היא מלאכה קשה מאוד. ברגע שנטלתי מהם את השופט, הם היו חייבים לקרוא ממש. החבר טוען בלהט שהוראת כתיבה חייבת להתמקד בלימוד הצורה. "למדי אותם לכתוב סונטה, סיפור קצר קלאסי, היי-קו. התוכן ייגזר מהצורה, וככה יקבל משנה משמעות". ה"נוכחות" נראית לו רק נלווית. "כתיבה היא מלאכה ככל מלאכה", הוא מסביר. "למדי אותם כלים ואפשרויות, ועל כן צניעות". אני טוענת, הכלי הראשון בכתיבה הן מלים. מלים הן כלים טבעיים, אינטימיים לגמרי, שנלמדו כמו שנלמדה הזחילה, ההליכה, האכילה. המלאכה היחידה שאני יכולה להציע קשורה לשני דברים בלבד: איפשור הכתיבה במובן הכי ראשוני של המלה, ועידון הקריאה. גילוי, זה הכל. אף סופר או משורר לא למד בשום מקום לכתוב סונטה או סיפור קצר או ראשומון. כל ה"צורות" הללו מרחפות באוויר התרבותי, ועוד קודם הן בתבנית הנפש. במובן הזה כתיבה מהצד של הצורה (וגם זה לא נכון, אי-אפשר הרי להפריד תוכן מצורה באמת) היא כמו לכידת פרפרים ברשת. בשביל זה צריך רק רשת עדינה מספיק: לא צפופה מדי, כדי שלא תחניק אותן, ולא מרווחת מדי, שלא תחמיץ אותן (האין זה נכון גם לגבי מפגש בין אנשים?). ואורך המוט שהרשת מחוברת אליו, ותנופת היד הלוכדת - כל אלה מיומנויות שנרכשות באימון ובעידון. החבר שלי אומר: זאת יומרנות. עכשיו אני תוהה אם יש בכלל נכון ולא נכון בוויכוח הזה. מה דעתכם? (חוץ מזה, נורא כיף ללמד מבוגרים. אני לומדת בלי סוף, ובלי מאמץ מנוכר, ככה בדיוק במידה הנכונה שלי. מצד שני, לפעמים אני מתגעגעת לגילוי הפרוע, הנרגש, של הילדים. זאת אומרת, כשהם לא מתים לברוח כבר לחצר)

 

[צלליתה]

מורה טוב

מסכימה איתך לחלוטין שהתמצית היא נוכחות. יש לי הרגשה שפעם כתבתי על זה, בודאי בתגובה לך, ודברתי על הוראת ציור. הדבר החשוב ביותר שאני יכולה לעשות זה לאפשר להם לעשות. כאשר מדובר על ציור אנשים אינם מגיעים באופן טבעי עם היכולת ל"להעתיק" את המציאות. דבר שגורם להם לפחוד לצייר (מחקרים רבים נעשו על העובדה שבערך בגיל עשר ילדים מפסיקים לצייר כי הם רואים שלא העתיקו את המציאות). אין קשר בין היכולת להעתיק לבין אמנות, למרות שאם רצונך לצייר עליך לפתח יכולת זאת, כדי שלא "תתקע". למרות שבימים אלו של מצלמה ומחשב אין לכך חשיבות כל כך קריטית, ואז הייתי אומרת שניתן לעסוק בהיבט החשוב ביותר של פתוח היכולת לרשום, וכוונתי ליכולת להתבונן. (אין לי מושג מה המקבילה בהוראת כתיבה. יש כזה?). בתי למשל יכלה לרשום במובן להעתיק בצורה מדהימה. אני זוכרת אותה בגיל שש, ביקשה שנצייר יחד. סדרתי גיטרה, ואזה, אנא אערף, חפצים, וישבנו לצייר. אני נשבעת לכם, הרישום של הקטנה היה העתק מדויק של המציאות. בשלב מסוים בקשה ממני עזרה וכמעט הרביצה לי כי התיקון שלי לא היה מושלם (באותם ימים לימדתי רישום במוסד להשכלה גבוהה, כך שתאמינו לי, היה לי ידע כלשהו בנושא). אותה ילדה כבר לא קטנה, היא אישה מקסימה, אין לה את היכולת ליצור ואין לה צמא לחוות. נהנת מספר טוב לפעמים, סרט טוב שיוצא, לא יותר מזה. היום יותר ויותר אני מבינה את הצורך להעריך. לא לשפוט. להעריך. הלומד רוצה לדעת איפה הוא עומד וחובה על המורה לספק לו את המידע הזה. פה מתחילה הבעיה בהוראת אמנות. איפה הוא עומד ביחס למי? ביחס למה? מגיע הרגע שהנוכחות לא מספיקה, צריכה גם הערכה כדי שהלמידה תקפוץ מדרגה. על זה אין לי תשובות. בשלבים מאוחרים יותר נכנס הידע. (העבודה שלך מזכירה לי את עבודתו של.....שעשה כך וכך.... כי...ומכאן ניתן לפתוח את עיניו ומכחולו לסגנון, לתקופה, לפילוסופיה, לתרבות, וללמד "נושאים".

 

[פילאטוס]

היי צלליתה ../images/Emo13.gif

מוזר מאוד בעיני שילדים מפסיקים לצייר כי לא הצליחו להעתיק את המציאות. מי אמר שחיקוי המציאות הוא השלב הבא? אני מניחה שלרוב הילדים הציור הוא סוג של משחק, או דיבור עם עצמם, ובאיזשהו שלב או שאין להם צורך בו, או שאיזו גננת טיפשה אומרת להם, כמו זו שהיתה לבת-אחי, "לא נורא, ציור זה לא החלק החזק שלך", והם לא מעיזים לדרוך שם יותר, או בכלל בחלקים היצירתיים שלהם. הגננת הזו, אגב, היא מופת של נוכחות שלילית, שהופכת את היצירה בבת אחת לעוד שלב בסולם ההצלחות/כשלונות. אני חושבת שהדבר הנכון ביותר הוא להימנע בכלל מהתייחסות שופטת לציור של ילד. גם "זה נהדר" לא ממש מוסיף לו, כי ה"זה נהדר" הזה אוצר בחובו את האפשרות ההפוכה ומתנה את הילד לצייר כדי לשאת חן. צריך פשוט להתבונן, לשקף מה רואים (כתם גדול מול קטן, שוליים רחבים או צפיפות, וכו'), להקשיב. אני תוהה למה את אומרת על בתך שאין לה "היכולת ליצור או הצמא לחוות". אין דבר כזה, צלליתה. פשוט אין. יש פחד לגעת בחלקים לא ממוללים, יש דימוי עצמי סרוט או חבול או משוריין, אבל אין אדם אחד בעולם שהדרך לחומרים חסומה בפניו. אולי היא חסמה את הדרך, ומעניין אם יש משמעות לעובדה שילדה שציירה פעם וןבכישרון הפכה בבגרותה למנוכרת כל כך למדיום הזה. לא הבנתי כל כך מה המשמשעות של "להעריך". כן להראות ספרים, ציורים אחרים, מחשבות אחרות, לעורר שאלות על כל מובן מאליו, לחקור חומר ותוכן וצורה באופן הכי חי שיש, אבל אם הלומד רוצה לדעת "איפה הוא עומד", כדאי לסייע לו לשאול עוד שאלות. זה הכל. כל השאר, בהרגשה שלי, משבלן, מצמצם.

 

[צלליתה]

ילדים מציירים

באמת חסר כאן הציטוט והמקום. מעולם לא למדתי ילדים ציור כך שהקריאה שלי היתה יותר אקרעית ולא אקדמית ואין לי כרגע שמות וספרים. עם תיאוריה או בלי תיאוריה אין ספק שנעשים נזקים קשים לילדים גם במערכת החינוך וגם בבית סביב ענין ההצלחה (הצלחה בעיני המורה). אני זוכרת את סבתא שלי זל (שאני מאוד מתגעגעת אליה) נוזפת בי שאני יוצאת מהקוים בצביעה, לעומת אחי שצובע יפה (דוקא אני זו שהמשכתי לצייר). אפשר לקחת את אותו הספור למתמטיקה, ספורט או כל עסוק אחר. יבוטל השיפוט ויפה שעה אחת קודם. ואשר לבתי היא ילדה נפלאה חכמה איטלנגטית שחיה חיים שלטעמה מלאים ומספקים. ואין בחיים האלו "יצירה" במובן של ציור, או כתיבה, אבל יש בהם עשיה. עשיה שרחוקה מאוד ממה שנכנס תחת הכותרת של "אמנות". בעיני זה יפה מאוד. אולי טעיתי במינוח "ליצור". אני רציתי לומר ליצור במובן אמנות ולא ליצור באופן כללי ורחב. יצירה ויצירתיות אינן קשורות רק לאמנות, גם אם הניסוח שלי נשמע ככה. במסגרת (מה שאני רואה כהצלחה בהורות), אני מאוד מקווה שאפשרתי לילדים לבחור את הדרך שלהם, בלי לחץ ובלי רמזים שיש לי העדפות אחרות. מה שנסיתי להסביר קודם, לילדה היתה יכולת טכנית לרשום במדויק את מה שהיא רואה לפניה, ואין לזה קשר לכשרון לציור. כיום במסגרת עיסוקיה יוצא לה פה ושם לצייר משהו. היא מחייכת לעצמה ועוברת הלאה. בעיני זה בסדר גמור. היא תקח את היכולות האדירות שלה לכל תחום בו תגע. בעיני ציור זה דבר מאוד חשוב. בעיניה זה שולי. שתינו צודקות.