מחשבה של מאוכזבת
אני בחורה ששירתה בצה"ל לפני כ-15 שנה. שירות מלא ומאתגר, כולל טר"צ על חשבוני, וכולל לתת את הלב והנשמה בכל מה שעשיתי. שנים הייתי "נכנסת" בכל מי שהעז להשתמט מהצבא, מהטיעונים הרגילים - למה שהוא יהנה בזמן שאני קרעתי את התחת, ועוד בשביל להגן עליו. ומה נעשה בלי צה"ל, הרי תוך שעה זורקים את כולנו לים... ודווקא עכשיו, ככל שאני חושבת, וקוראת חדשות, אני הולכת ומתאכזבת מצה"ל. הולכת ומבינה את המשתמטים, גם אם לא מצדיקה אותם. כמה דוגמאות... (הזכרתי אותן גם בטוקבקים לסיפור של יונתן בן ארצי)... אני שומעת את עפו קסאמים על בסיס של טירוניות, וצה"ל פשוט השאיר אותן שם בלי הגנה. וזאת הבעייה שלי: צה"ל שוכח את ההבדל בין "לסכן חיים למען הגנה על המולדת" ובין "לסכן חיים סתם מתוך עצלות ורשלנות, וסתם בגלל שהחיילים שלנו הם בשר זול ולא בני אדם". תבינו, אני הייתי מוכנה למות כדי להציל את אמא שלי ואת הילדים שלי. אבל אני לא מוכנה למות בגלל שמישהו מטומטם מתעצל להזיז אותי. ויש לי רושם שהצבא שלנו כל כך מטומטם ואטום, ויש לו כל כך הרבה "בשר חיילים", שהוא כבר מזמן לא זוכר שכל חייל הוא חיים קדושים, ובבת עין של כל מי שאוהב אותו, והבטחה להיות פילוסוף מדהים או סופר מרגש או זוכה פרס נובל למדע. וזה לא מקרה חד פעמי. חברה שלי סבלה מבעיות גב, וקיבלה עונש לעדור ערוגה מלאה סלעים. היא היתה ילדה בת 18 שלא העזה להתווכח, ופחדה מנקמנות המפקד (הרי זה כל כך קל). אז הגב שלה נפגע במידה כזו שקיבלה פרופיל 31 , ועד היום היא סובלת. נורא. לא בשביל להגן על המדינה ועל פעוטות חפים מפשע. אלא בשביל לעדור גינה אחת מסריחה. וממה ששמעתי, זה עוד כלום לעומת מה שקורה ביחידות קרביות. אני נזכרת ברס"ר שלי, שנתן לי פקודה לקחת גור כלבים שתעה לבסיס, ולזרוק אותו ממריצה לכביש סואן. ואני, טר"שית מסכנה בת 18 וקצת, ילדה שרק עכשיו יצאה מהסינור של אמא, רק בקושי-בקושי ידעתי לעמוד ולהגיד לו "לא" - מול הצעקות שלו, והכח האינסופי, והיכולת לדפוק תלונה, והידיעה שהוא יכול להגיד עליי מה שהוא רוצה, גם שקרים מוחלטים, וברור שיקחו את המילה שלו ולא את שלי. אני נזכרת בידיד שלי, שקיבל פקודה לשבור עצמות לילד פלשתיני קטן, והיה צריך *ללכת מכות* עם חיילי צה"ל אחרים, כדי לא לעשות את השטות הזאת. ותבינו, אני אפילו לא שמאלנית גדולה ! אני לא בעד פינוי כל ההתנחלויות. ואני בעד עונש מוות לכל פלשתיני שאפילו *חושב* לבצע פיגוע. ואני יודעת, ומדגישה, שרוב המפקדים בצה"ל אינם טיפשים כאלה. אבל העובדה היא, שדברים כאלה קורים. לא הרבה, אבל קורים. ומי שמסרב פקודה, צריך לגייס אומץ לא רגיל, ילד מול מפקד הרבה יותר חזק, מפקד שבמשפט יוכל לשקר כאוות נפשו, והחברים ליחידה לא יעזו לפתוח את הפה. אז לאור כל אלה, אני חייבת להודות שקשה לי להיכנס בכל הכח במי שלא משרת. זה עדיין נכון, שאם כולם ישתמטו לא תהיה מדינת ישראל ! אבל גם כך לא קל לאדם צעיר להקריב את עצמו למען מטרה נעלה, כמו הגנה על המולדת... ברגע שמוסיפים עוד אפשרות (מעשית מאוד) שהוא ימות רק בגלל טימטום. או שישב בכלא רק בגלל מפקד שקרן... זה הופך להיות בלתי נסבל, ויותר ממה שאפשר לדרוש מיצור אנושי... מה דעתכם ?
אני בחורה ששירתה בצה"ל לפני כ-15 שנה. שירות מלא ומאתגר, כולל טר"צ על חשבוני, וכולל לתת את הלב והנשמה בכל מה שעשיתי. שנים הייתי "נכנסת" בכל מי שהעז להשתמט מהצבא, מהטיעונים הרגילים - למה שהוא יהנה בזמן שאני קרעתי את התחת, ועוד בשביל להגן עליו. ומה נעשה בלי צה"ל, הרי תוך שעה זורקים את כולנו לים... ודווקא עכשיו, ככל שאני חושבת, וקוראת חדשות, אני הולכת ומתאכזבת מצה"ל. הולכת ומבינה את המשתמטים, גם אם לא מצדיקה אותם. כמה דוגמאות... (הזכרתי אותן גם בטוקבקים לסיפור של יונתן בן ארצי)... אני שומעת את עפו קסאמים על בסיס של טירוניות, וצה"ל פשוט השאיר אותן שם בלי הגנה. וזאת הבעייה שלי: צה"ל שוכח את ההבדל בין "לסכן חיים למען הגנה על המולדת" ובין "לסכן חיים סתם מתוך עצלות ורשלנות, וסתם בגלל שהחיילים שלנו הם בשר זול ולא בני אדם". תבינו, אני הייתי מוכנה למות כדי להציל את אמא שלי ואת הילדים שלי. אבל אני לא מוכנה למות בגלל שמישהו מטומטם מתעצל להזיז אותי. ויש לי רושם שהצבא שלנו כל כך מטומטם ואטום, ויש לו כל כך הרבה "בשר חיילים", שהוא כבר מזמן לא זוכר שכל חייל הוא חיים קדושים, ובבת עין של כל מי שאוהב אותו, והבטחה להיות פילוסוף מדהים או סופר מרגש או זוכה פרס נובל למדע. וזה לא מקרה חד פעמי. חברה שלי סבלה מבעיות גב, וקיבלה עונש לעדור ערוגה מלאה סלעים. היא היתה ילדה בת 18 שלא העזה להתווכח, ופחדה מנקמנות המפקד (הרי זה כל כך קל). אז הגב שלה נפגע במידה כזו שקיבלה פרופיל 31 , ועד היום היא סובלת. נורא. לא בשביל להגן על המדינה ועל פעוטות חפים מפשע. אלא בשביל לעדור גינה אחת מסריחה. וממה ששמעתי, זה עוד כלום לעומת מה שקורה ביחידות קרביות. אני נזכרת ברס"ר שלי, שנתן לי פקודה לקחת גור כלבים שתעה לבסיס, ולזרוק אותו ממריצה לכביש סואן. ואני, טר"שית מסכנה בת 18 וקצת, ילדה שרק עכשיו יצאה מהסינור של אמא, רק בקושי-בקושי ידעתי לעמוד ולהגיד לו "לא" - מול הצעקות שלו, והכח האינסופי, והיכולת לדפוק תלונה, והידיעה שהוא יכול להגיד עליי מה שהוא רוצה, גם שקרים מוחלטים, וברור שיקחו את המילה שלו ולא את שלי. אני נזכרת בידיד שלי, שקיבל פקודה לשבור עצמות לילד פלשתיני קטן, והיה צריך *ללכת מכות* עם חיילי צה"ל אחרים, כדי לא לעשות את השטות הזאת. ותבינו, אני אפילו לא שמאלנית גדולה ! אני לא בעד פינוי כל ההתנחלויות. ואני בעד עונש מוות לכל פלשתיני שאפילו *חושב* לבצע פיגוע. ואני יודעת, ומדגישה, שרוב המפקדים בצה"ל אינם טיפשים כאלה. אבל העובדה היא, שדברים כאלה קורים. לא הרבה, אבל קורים. ומי שמסרב פקודה, צריך לגייס אומץ לא רגיל, ילד מול מפקד הרבה יותר חזק, מפקד שבמשפט יוכל לשקר כאוות נפשו, והחברים ליחידה לא יעזו לפתוח את הפה. אז לאור כל אלה, אני חייבת להודות שקשה לי להיכנס בכל הכח במי שלא משרת. זה עדיין נכון, שאם כולם ישתמטו לא תהיה מדינת ישראל ! אבל גם כך לא קל לאדם צעיר להקריב את עצמו למען מטרה נעלה, כמו הגנה על המולדת... ברגע שמוסיפים עוד אפשרות (מעשית מאוד) שהוא ימות רק בגלל טימטום. או שישב בכלא רק בגלל מפקד שקרן... זה הופך להיות בלתי נסבל, ויותר ממה שאפשר לדרוש מיצור אנושי... מה דעתכם ?