מחשבה שעלתה בראשי

[frustrated]

מחשבה שעלתה בראשי

מספר פעמים, לא הרבה אבל מספר, מתקבלות ליצירה תגובות בסגנון של "לא הבנתי". האם לדעתם צריך בכלל להבין יצירה? האם אתם כותבים יצירה כדי שיבינו אותה? כפי שאני רואה את זה, ברגע שיוצר מפרסם יצירה פרי עטו, שולח אותה אל העולם, או במקרה שלנו פה, שולח אותה אל אוטוסטרדות המידע האינסופיות, הוא נותן לכל אחד ואחד מאתנו את ההזדמנות לחוות חוויה. אנחנו, כשאנו לוחצים עם העכבר על הכותרת של ההודעה וקוראים את היצירה שכתובה בתוכה, אנחנו מנצלים את ההזדמנות הזאת, וחווים את החוויה. יתכן מאוד כי החוויה לא עשתה לנו כלום. היא השאירה אותנו אדישים לגמרי. זה המקרה הכי גרוע שיכול להיות, מבחינת היוצר. במקרה אחר היצירה עלולה לרגש אותנו, לגרום לנו להזיל דמעה, להעביר רעד קל בעמוד השדרה שלנו. במקרה ההפוך היא עלולה לעצבן אותנו, לגרום לנו לרצות לשלוח מעטפות נפץ לכותב, לחשוב עליו שהוא אידיוט ובור. גם זה טוב, כי בשני המקרים היצירה גרמה לנו לחוות חוויה עזה ומרגשת. כמובן שיש את כל מקרי הביניים. מלבד זאת, יצירה גם עלולה לבלבל אותנו, לגרום לנו לקרוא אותה עוד פעם במטרה לחדור יותר עמוק לתוך נבכיה. אבל האם התגובה הנכונה לחוויה כזאת היא "לא הבנתי"? אני כלל לא בטוח. יכול להיות שזו המטרה של היצירה, לבלבל, לגרום לקרוא לתהות פעם נוספת עליה. לקרוא יצירה זה כמו לחוות חוויה, וחוויות לא אמורים להבין, אמורים לחוות אותן. ככה לפחות אני רואה את זה.

 

[מר בד]

לדעתי להסביר.

בוא נאמר שאתה כותב יצירות סתומות לגמרי. ללא שום הסבר. לדעתי לאחר מספר פעמים לא יטרחו לקרוא בכלל... אם תסביר כמה יצירות, ילמדו להבין אותך טוב יותר. ההבנה וההערכה אל היצירה שלך ואליך יגדלו. אם יבינו את היצירה שלך הרי זה מוסיף לה זכות קיום. יש בה איזשהו "מותר" שמצדיק אותה. אגב, חוויות אפשר לנתח ולהפיק מהם מסקנות - מה עשה לי טוב, מה פגע בי, כיצד להתנהג ולהגיב פעם הבאה. אני אישית, כשאני קורא יצירה שנראית לי כאוסף "מילים יפות" "וביטויים מפוצצים" ללא קצה חוט להבנה, אני פשוט עוזב לאחר הקריאה השלישית. היצירה לא השאירה בי את חותמה - ולכן יכלה שלא להוולד כלל וכלל. ידוע לי שיש לא מעט יוצרים המרגישים "גאווה" בכך שהיצירות שלהם "סתומות" וקשה להבינם, והם בטח שלא יסבירו אותם! שיבושם להם. מר בד.

 

[קסנדרה*]

אשתדל לענות לך לפי הבנתי ואני מניחה

שתהיינה הבנות נוספות. כשאנחנו כותבים יצירה (לא רק שיר) אנחנו כותבים מתוך החוויה שלנו (כל אחד משלו/שלה). אבל כשאנו כותבים את היצירה ומביעים את הרגשות ומתארים חושים, נופים, תאורי מקרא, חוויה קשה או נעימה, אם זה בעבורנו ו/או למגירה, לא חשוב כיצד תהייה ההבעה. אם אנחנו מתכוונים לפרסם משמע ? שאנו מעוניינים לשתף את הקורא/ים בחוויה שלנו (נכנה את החוויה כשם כולל). ואם אנחנו מעוניינים לשתף את הקורא בחוויה שלנו הרי אנחנו צריכים להביע את עצמנו נכונה ובאופן שיהיה מובן לקורא. הרעיון כן צ"ל מובן לקורא. כי מה הערך לקורא אם קרא אוסף משפטים יפים, הבעה עשירה ולא הבין על מה ובמה מסופר ? לדוגמא: יש ז'אנר של שירי רחוב, שירי מחאה, שירה פוליטית, לדוגמא: שירה מסוג זה יש בה מסר לקוראים. ליוצר יש מטרה ברורה שהקוראים יבינו את המסר. ואם לא הבינו את המסר, במה שירתה היצירה את המטרה ? ביאליק כתב על שירי געגועים למולדת, ביאליק כתב על אסונות שפקדו את העם היהודי (בשואה, הפוגרום בקישניב). האם לא חשוב להבין על מה נכתב, האם זה לא מסמך הסטורי ? אבל, יש עוד זווית ראייה.כשאתה כותב יצירה שלך מתוך חוויה שלך ובוא ניקח לדוגמא - בדידות. אז כשאתה מעלה את היצירה שלך, חשוב שהקורא יחוש את הבדידות אותה העברת ביצירה שלך, אבל נכון הוא שהקורא, רשאי לקחת את תחושת הבדידות הזועקת מהשורות לעצמו, לחוויה שלו. כל אחד רשאי השתמש ביצירה לחוויה שלו הפרטית. לכן כשאנו מבקרים יצירה ומייעצים להוסיף, להוריד ולשנות, צריך לשים לב לא לגעת ברעיון ובהבעת החוויה, אלא לשמור על היצירה כפי שהיוצר רצה להעביר אותה, אסור שהתיקונים ישנו את היצירה באופן שיובן ממנה אחרת, באופן שהמבקר חש את הבדידות או כל חוייה אחרת המועברת ביצירה. וכשאתה כותב פה בשאלתך. ציטוט: "לקרוא יצירה זה כמו לחוות חוויה, וחוויות לא אמורים להבין, אמורים לחוות אותן. ככה לפחות אני רואה את זה." מחד אתה טוען לקרוא יצירה זה כמו לחוות חוויה ומאידך אתה אומר לא צריך להבין. אם אינך מבין על איזו חוויה השיר, כיצד תחווה אותה ? הרי אם תקרא גבב מלים, יפות ככל שתהיינה , זו לא תהייה חוויה כלשהי עבורך. יתכן ותפרוש באמצע הקריאה ואולי תעדיף לקרוא את הכותרות המעצבנות באחד מעיתוני הבוקר. ואביא לך דוגמא מוחשית. כדי לחוות את טעמו הטוב של השוקולד, אתה צריך לטעום אותו, ואתה חייב שחוש הטעם שלך יהיה פעיל. וכשתרגיש את טעמו הטעים של השוקולד, תוכל לחוות את חווית העונג שיכול לגרום לך השוקולד. ועל אותו משקל: כיצד תוכל לחוות את חווית הפחד המשתק אם לא תעמוד מולו נכוחה ? רק מספוריהם של אחרים לא תוכל. אז כפי שאתה צריך "לגעת" בפחד ולטעם מהשוקולד, כך אתה צריך להבין את מילות השיר שיחלחלו בך ויפעילו את הרגשות האחראים לסוג החוויה המסוימת המועברת ביצירה. (פחד, כאב, שמחה, שכול ועוד). אני מקווה שהגעת עד כאן ולא טרחתי לשוא

 

[מר בד]

אני אשמח "לחוות שוקולד" במפגש הבא!

 

[קסנדרה*]

ועוד משהו שקשור בעקיפין להבנת יצירה

האם מותר לדון ביוצר היצירה ? נהוג לכנות את ה"אני" בשיר, ביצירה: הדובר, המספר. אבל אז עולה השאלה העקרונית. האם ברור מאליו שהאדם שכתב את היצירה מבטא את עצמו, האם ברור מאליו שהיצירה מבטאת את האדם שכתב אותה ? ולמה בכלל חשוב לנו לעשות את ההבחנה הזו ? בין ה"אני" ביצירה לבין דמות שאולי היא דמיונית. יש יצירות שבהן אנחנו לא מוצאים קשר ישיר בין הדובר ביצירה לבין היוצר ואז כשאנו דנים ביצירה ניתן ללמוד על היוצר, על כוונותיו, אופיו ועוד. אם ניקח דוגמאות מסיפוריו של עגנון, לא תמיד נמצא את עגנון באחת מהדמויות אותן יצר בסיפורו, מכאן שאין להיצמד לטענה שאחת מהדמויות המוזכרות ביצירה היא הדובר. אבל כן ניתן למצוא מנה לא מבוטלת של זיהוי היוצר בדמות. יוצר/סופר שכותב לא מעט רומנים ויש מהם אשר נוהגים לכתוב בגוף ראשון, יהיה נכון לומר שכל אחת מהדמויות הכ"כ שונות זו מזו הם הדובר/המספר ? לא. יש יצירות בהן היוצר , כותב את היצירה אך הדיון בו יהיה בעקבות היצירה. אך יש יצירות שמבחינים בדמיון חזק בין היוצר לבין הדובר ביצירה ואז שוב הדיון יהיה מוסט לעבר היוצר והיצירה בעקבותיו. תמיד נשאלת השאלה, האם זה נכון ? האם זה סוג הדיון שצריך להיות? ואז התשובה היא שכל דיון הוא לגטימי רק שיהא זה דיון מסוג אחר לחלוטין. וכאן עולה התהייה האם כשהדובר מספר את עצמו ביצירה האם זה תורם להבנת היצירה אצל הקורא ? או אם היוצר ישתמש ב"מטאפורה מתה" האם לא יקשה הדבר על הקורא ? זו תהייה שעדיין אין לגביה תשובה חד משמעית ולעתים הדיון ביצירה כזו שאינה ברורה מוביל את הדיון על היצירה, מהיצירה אל היוצר עצמו ולעתים אפילו עובר למבקר עצמו. קיימת תמיד השאלה – האם מותר לדון ביוצר היצירה ? ויש גורסים שלא, אבל יש עונים שזו טענה די מוזרה. כשאנו קוראים יצירה ובתהליך הנסיון בכדי להבין אותה, להרגיש אותה , אנו יכולים לנסות ולגלות פרטים על היוצר , אמנם לא כל הפרטים יעניינו אותנו, אלא רק הרלוונטיים ליצירה בה אנו דנים, ורק אם זה תורם לנו לקריאת היצירה ולהבין אותה. ואם הדמות אינה אלא דמות דמיונית הרי שאין הדיון מוסט אלא ליצירה עצמה. קסנדרה

 

[frustrated]

הגעתי גם הגעתי

קסנדרה, לא אתן לטרחתך להיות לשוא. יכול להיות שאני סתם מבולבל... בכל מקרה, את מאוד צודקת במה שכתבת, אבל עדיין... או שאני מדבר שטויות, גם יתכן. אני אחשוב על זה.

 

[קסנדרה*]

תודה ../images/Emo13.gif ותקרא את תגובתה של פרח

יש גם בתגובתה צד שאני לא העליתי והוא חשוב גם כן. אינך כותב שטויות, אני כבר מזמן שמתי לב שאתה שואל ושואל, ומזכיר לי את הצמא שיש בי, לדעת עוד ועוד. אז תמשיך ותשאל זה לא רק מוסיף לך דעת, אלא גם למי שמשיב לך. קסנדרה

 

[רייבן ברנע]

מאוד עניינה אותי התגובה שלך

אני חושב שכל אחד כותב בשביל עצמו אני לא חושב שצריך וחובה להסביר את היצירה אני לא חושב שצריך לשאול את הכותב מה הכוונה אתה בוחר מה לקרוא ומה לא אתה בוחר איך להבין גלעד כהנא שהוציא לא מזמן ספר נהדר כותב מאוד לא ברור , הרעיונות בו מסתתרים צריך להפעיל את הראש כדי להבין צריך לבטל את ההתנגדות במוח צריך לפרוץ גבולות מחשבתיים ולא להיות תקוע בעולם דימוים רגיל ובנאלי אבל זאת רק דעתי

 

[frustrated]

רייבן,

אני מניח שכל אחד כותב בראש ובראשונה בשביל עצמו, אבל ברגע שמפרסמים שיר, ונותנים לאחרים לקרוא אותו, יש ליוצר חובה כלשהי כלפי הקוראים. אם אני כותב שיר, שהבנאדם היחיד שיכול להבין את ההקשר בין השורות שבו הוא אני, זה לא שיר שראוי לפרסום. אולי הוא מאוד מתוחכם ויפה, אבל אם לכל אחד מלבדי הוא יהיה סתום, יש בזה בעייתיות. יחד עם זאת, אני לא מאמין בהסברת שירים. רק לעתים רחוקות בפורום אני קורא הסברים של היוצרים, גם אם לא הבנתי את היצירה. כשאני קורא של ביאליק שיש לי קשיים איתו, אין לי דרך לפנות לביאליק ולבקש הסברים, ולכן אני מעדיף גם בפורום להתמודד עם יצירות לבדי. בשיר "אבי הראה לי את העולם" שפרסמתי בפורום בזמן האחרון, אנשים שונים העלו פירושים שונים. מבחינתי יש פירוש אחד, אבל אנשים יכולים להסתכל על השיר איך שהם רוצים, והאמת שאנשים העלו דברים שאני לא חשבתי עליהם כלל. זה לא הופך את זה ללא נכון. בקשר לגלעד כהנא... צר לי שכל אדם שני בעולם מוציא ספר וקורא לעצמו "סופר". קראתי כמה וכמה סיפורים מספרו, והרמה שלהם היתה לפי דעתי נוראית. אבל כבר הוצאתי את זעמי עליו ברבים בפורום "ספרים וספרות"...

 

[רייבן ברנע]

אז לפי דעתי גלעד כהנא גאון

והכל מתחבר כשמבינים אבל כל אחד ודעתו אני התכוונתי ששיר או אפילו סיפור לא אמורים להיות פשוטים להבנה , או קלים, צריך להיות תחכום מסוים או מידה מסוימת של עומק, אני יכול לכתוב שיר פשוט עם דימוים מסוימים ומוכרים ועשיתי את שלי אני בוחר שלא, אני בוחר להשתמש בעולם הדימוים שלי, אני לא טוען שאני גאון ספרותי או שאני כותב יפה אבל אני כותב שונה, משתדל בעיקר.

 

[קסנדרה*]

רייבן, אבל האם כשאתה כותב , האם

אתה כותב לעצמך ? או כותב גם למען יקראו אחרים ? תקרא בהמשך השרשור, יש תשובה למה שאתה טוען כאן. קסנדרה

 

[פרח תרבותי]

חשבתי

חשבתי להגיב לך באריכות, ואז ראיתי שחכמים לפניי כבר אמרו הכל. אז רק אתן דוגמא: נניח ששיר שכתבת זכה לתגובה כזו: "מאוד אהבתי, אבל לא הבנתי כלום" איך היית מרגיש? ובקיצור, נדמה לי שחשוב גם לך שהשיר שלך יובן. גם לחוות רגשות כלפי יצירה שלך, פירושו להבין אותה.

 

[frustrated]

יש בזה מן האמת...

אבל זה להבין באופן שונה, כפי שאני רואה את זה. אני לא אומר שכל קובץ שורות פסוחות וסתומות שמישהו משרבט זה שיר, ועוד יצירה מוגמרת וקוהרנטית, אבל אני לא סבור שצריך להבין את השיר מדעית, ולנסות להבין "מה היתה כוונת המשורר".

 

[פרח תרבותי]

מתוסכל יקר../images/Emo39.gif

מסכימה איתך שלעיתים צריך לא להגזים עם הניתוחים והפרשנויות. וכבר נאמר שבעידן הפוסטמודרני כוונת הקורא אינה פחותה מזו של הכותב (ואולי אף חשובה ממנה...) אני מציעה לא להסתכל על זה מהכיוון של בחינות הבגרות (פעם היו שואלים "מה היתה כוונת המשורר?"), אלא מהמקום של הכותב - כל אחד מאיתנו רוצה, אחרי ככלות הכל, להיות מובן, גם אם מעורפל ומורכב וייחודי וכו'..

 

[l i o n q u e e n]

שאלה טובה העלית ודעתי-

לדעתי כשאתה כותב יצירה היא נכתבת בשוט ראשון מבלי לחשוב יותר מדי. הרגש הוא זה שמוביל. אתה לא חושב: אני אכתוב בצורה זו או אחרת כדי שיבינו אותי או כדי לעורר אהדה/הבנה/כעס וכו' כל הדברים האלו יכולים לבוא במחשבה שנייה או לאחר זמן מסויים שאתה נותן למה שכתבת "לשקוע". לדעתי דווקא השינויים האלו שעושים ביצירה כדי לגרום לה להיות מובנת יותר, הם אלו שבסוף הורסים אותה ויכולים לגרום לקורא להשאר אדיש מה שאותי מוציא מהאדישות זה שאחרי קריאה של יצירה אני יושבת כמה שניות/דקות/שעות וחושבת עליה. מנסה להעביר אותה לדפוסי החשיבה והרגש שלי. והדגש כאן הוא על שלי. לפי דעתי זו קצת טעות לנסות להבין "למה בדיוק התכוון המשורר" כל החוויה, כמו שכתבת, היא להרגיש בעצמך את ההשפעה של היצירה עלייך. ועם איזה טעם היא משאירה אותך.

 

[l i o n q u e e n]

אבל כמובן,כמו שכבר ציינו לפניי,

מבלי להבין לחלוטין את מה שרצית להעביר(לפחות את הרעיון המרכזי) הרי שהיצירה לא תשאיר את הקורא עם שום טעם מעבר לחוסר הבנה מוחלט. לא חייבים לכתוב את הרעיון במפורש לפעמים מספיק "רמז" או שניים כדי להבהיר את הרעיון

 

[קסנדרה*]

בואו ואוסיף לכם דבר מה

אם כתבתם יצירה לעצמכם, אל תתאמצו תזרקו מלים על הדף, מה יצא, יצא ולא חשוב אם אתם עצמכם אינכם מבינים אותם. כמו העיתנואי שיצא ותיחקר נושא מסוים, עד שהכתבה לא הועלתה על הדפוס הוא אינו עיתונאי, רק מהרגע שהכתבה ראתה אור, הודפסה בעיתון ויצאה לדוכנים והציבור קרא, מאז באה ההכרה לעיתונאי. מי נקרא סופר ? לא מאז היום בו נטל הוא עט, עפרון או צפורן טבולה בדיו והתחיל לכתוב. רק מהיום בו הספר הודפס וראה אור והציבור קרא. הקוראים הם שיהפכו אתכם למשורר, סופר, עיתונאי - לא אתם בעצמכם לעצמכם. תזכרו זאת. קסנדרה

 

[frustrated]

../images/Emo6.gif

קסנדרה, לפעמים אני פשוט רוצה לחבק אותך!

בערב שירה עם אגי משעול, היא אמרה בתשובה לשאלה שהיא לא רואה סיבה לקדש את רגע הכתיבה. שירה לא אמורה להיות דבר רגעי. בלהט הרגע מוציאים את הרגשות על ניר, אבל מלאכת השירה באה אחרי זה, כשעורכים את המילים, נוגעים בהן והופכים אותן לשיר. יש על אגי. מישהו חושב שביאליק כתב בלהט הרגע את "הברכה", או אפילו את "לבדי", או כל שיר מקסים אחר שלו? על פי הסיפורים, את "צנח לו זלזל", אחד מהשירים האהובים עלי, לקח לו ארבעים דקות לכתוב. המורה המקסימה והבלתי רגילה שלי לספרות אמרה ששיר אמור להראות כאילו הוא נכתב ברגע. הוא אמור להראות כאילו השורר ישב בסערת רגשות, ושפך על הדף את השיר. אבל למעשה, השיר הוא מלאכת מחשבת, והדבר הקשה הוא לגרום למלאכת המחשבת המסובכת הזאת להראות רגעית.

 

[l i o n q u e e n]

../images/Emo45.gif כל הכבוד לאגי ולמורה לספרות!

ואני מניחה שהן התכוונו שהרעיון הבסיסי(זה שנכתב בלהט הרגע) לא משונה אלא רק נערך כך שיהיה יותר מובן לקריאה וכדי שהוא לא יילך לאיבוד.

 

[קסנדרה*]

הנה משהו שכתבתי כאן לפני כשבועיים

ואני לא המורה לספרות וגם עדיין לא אגי משעול

כל כותב שירה מכיר את הנקרא: "השראה רגעית" ההשראה נובעת ממראות, זכרונות, מחשבות ותחושות. כדי להנציח את רגע ההשראה אנו מוצאים את פיסת הנייר הקרובה ביותר "ומורידים" את התחושות, מחשבות העולות באותו הרגע, בו ברגע כתבנו שיר. אבל לא בהכרח שיר טוב. מאד מפתה לומר "זה מה שהרגשתי ולכן כך זה יישאר. אני לא יכול לשנות את מה שכתבתי כי אלו הרגשות שלי..." ברור שרגשות לא ניתן לשנות אבל את המלים שבחרנו להשתמש בהן בכדי להביע את הרגשות, כן ניתן לשנות. כשההשראה "מכה בנו" אנו לא רק מוצאים את פיסת הנייר הקרובה ביותר או המזדמנת לנו אלא גם משתמשים במלים הקלות והמזדמנות מהסוג שעולות הכי מהר במחשבה. אלו המלים שאינן בהכרח הבחירה הטובה ביותר מבחינת הכותב, שמן הסתם יכול ומסוגל לברור מלים אחרות "טובות יותר". ראשית, כתבו כל מה שעולה במחשבה ברגע של ההשראה בשלב הבא "תלטשו" את היצירה ותעניקו לה "צליל" יותר מקצועי/ספרותי. שירה - היא מבט חטוף לתוך הנשמה במעבר שקול/זהיר דרך המחשבה. ציטוט של סטדמן: "שירה היא אמנות והיא אם כל האמניות. היא הקלה ביותר מבחינת היכולת והקשה ביותר להשגת ההשתקפות האמיתית" סטדמן, משורר אמריקאי. * זה נמצא בפורום הזה בעמוד 3 תחת הכותרת, חשיבות ההגהה והעריכה של יצירה). קסנדרה