שלום
שיעור מוצלח הוא אפיזודה לדידי ואינו מהווה יצירה כשלעצמה אלא פירור בדרך.האינטראקציה בין הולך בדרך לבין הפוסעים האחרים ואין זה תמיד משנה מי מוביל על עליות ומורדות היא טובה ואם אינה כזו לרוב היא נכחדת.שלא כארוחת גורמה שהיא יצירה מוגמרת שיעור לדידי הינו אלא רכיב מינורי בארוחה השף הינו המרכיב הבלעדי והמשוב של הסועד הוא מינורי ואילו בהוראה המשקל בין המורה לתלמידיו מאוזן.
שביעות רצון כמדד להמשך התפתחות הוא אינדבידואלי ולא הייתי חורץ סימן קריאה לגבי העניין וביחוד באמנות בה אין דבר כזה אין דבר כזה.אפשר בהחלט להיות שבע רצון וקשוב באם הושגה הידיעה כי אין שלמות אלא צמיחה מתמדת.
אינני יודע כיצד מודדים אגו ומנגנוני הגנה והיכן עוברים הגבולות המגדירים את המינון הנכון של האגו.ולכן למורה תפקיד חשוב כנותן דוגמא אישית ורק כך לדעתי יוכל לאזן ביטויים של האגו ולא את האגו עצמו שהטיפול בו הוא עבודה אינדבידואלית לחלוטין ובהתייחס לכך אפנה ל-
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2483442
כשתלמיד הולך אחר מאסטר לא ירחק היום בו הוא יגדיר את עצמו כמאסטר וזו מלכודת אגו אותה יוצר המורה.בעיניי אין דבר כזה מאסטר אלא אנשים ההולכים בדרך שבראי ההיסטוריה והיקום הינם פחות מגרגרי אבק בדיוק כמוני.הכתרת מאסטרים חוטאת לדרך בכך שהיא מקדשת אדם ומטרה.
אני רואה את המשפט הבא "חברו הטוב ביותר של המשורר הוא פח האשפה". אחרת:בסופו של דבר החיים כולם נטמנים בפח אשפה ואשפה אינה מילה שלילית אלא תוצר של עיכול וצמיחה וחשיבותה שוות ערך היינו השיר כיצירה הינו האשפה של העיכול והצמיחה של המודעות לתוך התת מודע והחוצה.למשורר בראייה לא שיווקית אין שירים רעים או טובים כל השירים הם אשפה וכמו שהתולעים ניזונים מגופינו לאחר מותנו כך הקוראים ניזונים משירי משוררים ממש כאשפה שכן אשפתו של האחד היא מזונו של האחר.
אדם אינו יכול לעכל מזון שנאכל ע"י אחר אך הוא יכול להשתמש באשפתו.
תלמיד אינו יכול לעכל את דרכו של מורהו אלא לעקוב אחרי מה שהוא מוציא מתוך תוכו ובאוטנטיות האמיתית ביותר.
בברכה
דובי
כואבת או מענגת ככל שתהיה...