efratushh1
New member
מחשבות והגיגים..
לא בטוחה למה אני כותבת על זה בכלל..
בדיוק קראתי כאן בפורום דיון על בחור שעובר לגור עם בת זוג שלא מעוניינת בחברת החתול המזדקן.. וזה נוגע לי בסוגיה שמעסיקה אותי בימים האחרונים.
בזמן האחרון, בתוך כל השידוכים והיכרויות, כל הזמן עולה שאלה על תומאס. תמיד אומרים לי מה אם תכירי מישהו מדהים שלא ירצה את תומאס, מה לא תתחתני איתו בגלל חתול?! ותמיד זה מן בטון מזלזל כזה, חושבים שאני משוגעת, שאני אובססיבית. ואני לפעמים תוהה ביני לבין עצמי אם הם צודקים.. אבל בתוכי יודעת את התשובה, אני לא מוותרת עליו. אין מצב בעולם. לא יכולה להסביר כמה רגשות זה מעורר בי. כל כך הרבה זעם שבכלל מעלים רעיון כזה..
אתם רואים מה קורה פה בארץ, הסיכוי למצוא לו בית טוב בסטנדרטים המאוד גבוהים שלי, הוא אפסי. אבל האמת, שזה לא קשור רק אליו.. זאת אני שלא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיו. תומאס מצא אותי לפני שנה. רק שנה אבל זה מרגיש לי כאילו הוא תמיד היה חלק מהחיים שלי. לא עובר יום שאני לא צוחקת בגללו.. אני אוהבת אותו כ"כ. ואני מרגישה שאם יקום האדם שיגיד לי לזרוק אותו, הוא פשוט אכזרי ולא רואה אותי בכלל. והאמת שהייתי בסרט הזה עם אמא. אחרי חודשיים-שלושה שהוא היה איתנו בבית, היא נשברה ובקשה להעיף אותו. לא הייתי מסוגלת, ופשוט עברתי דירה.. ושוב, שזה יהיה ברור: זה לא היה רק בגללו. זה לא נכון להגיד שהוא מכתיב לי את החיים. זה היה בגללי. היחסים שלנו הגיעו למשבר והרגשתי שאין לי מקום בתוך הבית ולא רואים אותי בכלל, אז הייתי חייבת להתרחק.
בחברה שלי זה לא כ"כ נפוץ חתולי בית.. אנשים באמת לא מבינים.. ואני בעצם תוהה, איך מסבירים את זה? איך מסבירים לאנשים שלא מבינים את הקשר הרגשי העמוק שיש כאן, שזה בקשה נוראית לבקש ממישהו? (בלי להשמע משוגעת כמובן.. חח)
אלו תהיות שלי, אתם לא באמת חייבים לענות.. אבל אם תרצו לשתף אותי במחשבות שלכם בעניין ואולי אפילו מניסיון אישי, אני ממש אשמח..
לא בטוחה למה אני כותבת על זה בכלל..
בדיוק קראתי כאן בפורום דיון על בחור שעובר לגור עם בת זוג שלא מעוניינת בחברת החתול המזדקן.. וזה נוגע לי בסוגיה שמעסיקה אותי בימים האחרונים.
בזמן האחרון, בתוך כל השידוכים והיכרויות, כל הזמן עולה שאלה על תומאס. תמיד אומרים לי מה אם תכירי מישהו מדהים שלא ירצה את תומאס, מה לא תתחתני איתו בגלל חתול?! ותמיד זה מן בטון מזלזל כזה, חושבים שאני משוגעת, שאני אובססיבית. ואני לפעמים תוהה ביני לבין עצמי אם הם צודקים.. אבל בתוכי יודעת את התשובה, אני לא מוותרת עליו. אין מצב בעולם. לא יכולה להסביר כמה רגשות זה מעורר בי. כל כך הרבה זעם שבכלל מעלים רעיון כזה..
אתם רואים מה קורה פה בארץ, הסיכוי למצוא לו בית טוב בסטנדרטים המאוד גבוהים שלי, הוא אפסי. אבל האמת, שזה לא קשור רק אליו.. זאת אני שלא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיו. תומאס מצא אותי לפני שנה. רק שנה אבל זה מרגיש לי כאילו הוא תמיד היה חלק מהחיים שלי. לא עובר יום שאני לא צוחקת בגללו.. אני אוהבת אותו כ"כ. ואני מרגישה שאם יקום האדם שיגיד לי לזרוק אותו, הוא פשוט אכזרי ולא רואה אותי בכלל. והאמת שהייתי בסרט הזה עם אמא. אחרי חודשיים-שלושה שהוא היה איתנו בבית, היא נשברה ובקשה להעיף אותו. לא הייתי מסוגלת, ופשוט עברתי דירה.. ושוב, שזה יהיה ברור: זה לא היה רק בגללו. זה לא נכון להגיד שהוא מכתיב לי את החיים. זה היה בגללי. היחסים שלנו הגיעו למשבר והרגשתי שאין לי מקום בתוך הבית ולא רואים אותי בכלל, אז הייתי חייבת להתרחק.
בחברה שלי זה לא כ"כ נפוץ חתולי בית.. אנשים באמת לא מבינים.. ואני בעצם תוהה, איך מסבירים את זה? איך מסבירים לאנשים שלא מבינים את הקשר הרגשי העמוק שיש כאן, שזה בקשה נוראית לבקש ממישהו? (בלי להשמע משוגעת כמובן.. חח)
אלו תהיות שלי, אתם לא באמת חייבים לענות.. אבל אם תרצו לשתף אותי במחשבות שלכם בעניין ואולי אפילו מניסיון אישי, אני ממש אשמח..