אני וגם אתה
New member
מחשבות ליבי
בזמן שבהייתי בשמיים המובילים לאין סוף תהיתי לעצמי האם באמת הייתי יכולה לגור במקום שכזה?איפה שהשמיים בצבע כחול-טורקיז הנראים כאילו יצאו מתוך ציור של ון-גוך. והשלווה-אך השלווה...הרוח מנשבת לי בפנים והאוויר כולכך צלול...אני תוהה לעצמי אם איפ םען אראה בחיים שוב נוף שדומה לזה ואולי כידאי לי לעזוב הכול את כל השיקולים ההחלטות הדילמות, להכיר אהוב ולגדל 50 ילדים ולחיות בשלווה העיוורת...האם זה אושר?זאת השאיפה של חיים מאושרים? או שאולי אחרי הילד הראשון ארצה רק לקום ולברוח....הזריחה מכאן מאכזבת, ציפתי למשהו דרמטי שילוב של צבעים שיסחוף אותי...אבל כמו כולם העדפתי לעמוד בתור ולהרוויח את הטוסט שלי לארוחת הבוקר...מה בעצם המרכיבים שהופכים אדם למאושר?והאם הם נשארים תמיד אותו הדבר?או שאף אדם לא מאושר בחלקו כי תמיד הדשא של השני ירוק יותר?אז למרות הפנטזיות והתקוות המשכתי את מסעי....כנראה איליס ספרינג כבר לא יהייה ביתי המאושר.חזרתי חזרה לעיר....ה"לונלי" מסביר שכולם פה שלווים-חיים בשנטי שלהם...אולי זה מה שאני צריכה...לא קציוניות של שום מקום אבל עדין נגיעה של שלווה...משהו רגוע שישנה את המרוץ שלי עם החיים-המרוץ הזה שכנראה לעולם לא יעזוטב אותי ויגמר...ואולי טוב שכך כי לולא המרוץ אני שוות ערך לזקנים היושבים להם אי שם בפארק ליד הבית הרחוק ממני כרגע כולכך....בזמן הארוחת בוקר הבטתי בשכנים הפוטנציאלים שלי והבנתי שאולי כעת נראה לי שאני יכולה לבלות את כול זמני בבהייה באנשים כולכך מגוונים (בלשון המעטה) אך רוב הסיכויים שכאן לא נטמן רוב הפוטנציאל שלי מהשאיפות לחיים...עיר או לא עיר יש גבול..... השעה 3:30 וגילתי שפיתחתי עמידות לא רעה לאלכוהול...אחרי 4 קוקטילים אני שפויה כמו לפני 4...קיוותי לבריחה מהמציאות בריחה לאושר רגעי שיבוא...אבל כנראה הפעם רק הוספתי לגופי שרק תופח עוד סיבה לגדול בלי שום רווח נפשי...אני מתחילה לתהות עם לטיול הזה שנמצא לא רחוק מסיום יש סיכוי להוביל אותי לנקודת אור בחיים שעוד לא הגעתי?? אז פספסתי את הטיסה, כל דבר לטובה לא?אולי לא? אולי החיים שלי מפה רק יתדרדרו כי לא הייתי על הטיסה? או שאולי מחכה לי משהו ממש טוב בזכות האיחור...למרות שקשה לי להאמין...אז אני תקועה במושבת האסירים עוד קצת...זה אושר?? זה מסע אחרי האושר??זה בית כלא גדול וירוק וקר! ובמהלך הקור הזה גדלתי להיות משהו שכבר עצרתי...משהו שאני לא אוהבת-חשיבה אומללית עצמית,אגואיסטית. באמצע הסרט הרומנטי המטוס התחיל לרעוד....המוות בעיניים התגלה...המחשבה על אנשים שהתרסקו עברה לי בראש...מה קורה בשנים כאלו?איך עושים את זה...איך רואים את המוות בעיניים ואז נפגשים איתו? האם יש דקות שעובר אושר וחיים שלמים כמו סרטון הוליודי? או שהטראומה מהירה...זה הכי מפחיד אותי הצלילה למוות במהירות פתאומים...יום אחד אתה כאן ויום אחר לא...איזה יום...שניה אחת אתה מדמין את הקוקוס בשקיעה מכורבל בשמיכה ו1- שניות אחרי זה אתה מרוסק לחלקיקים שלא ניתן אפילו לזהות אותך! אוי החיים...האם הם רולטה רוסית? או שהכול ידוע מראש? האם אתה בוחר את הגורל שלך אוט שכבר הכול ידוע מראש....האם ניתנת לנו הבחירה החופשית...כי אם ניתנת לנו אז אלוהים לא יודע הכול, אם אלוהים לא יודע הכול איך הוא כל יכול??אני רוצה להמאין שהוא יודע הכול עד הצומת שבה הוא בוחר לא לדעת בשיבל לתת לנו את זכות הבחירה.כמו אב...מגדל, מחנך, ונותן בסוף לבחור את הבחירות שלנו....ומה שלא נבחר הוא יעמוד שם לצידנו...אם אם צללנו למותנו וגם אם טיפסנו על ההצלחה הגבוהה ביותר...אנחנו ילדיו תמיד...אם הייתי יכולה הייתי רוצה לדעת מה עובר לבן אדם בסוף-מה המחשבות האחרונות כשעוד לא יודעים אם הסוף יגיע, אלא כשהסיכוי 70 אחוז למוות...האם עולות החרטות?הרגעים המאושרים?או שאולי חוזים בע"פ נסגרים עם האב הגדול....הבטחות...ואם כן עד כמה רחוק ההבטחה מגיעה...הנפש האנושית כולכך מסתורית, מסובכת ושונא מאחת לשניה...כולכך שונה ובכל זאת כולכך דומה....עוד שעה וטחצי אוציא את הספר ששומר עלי בשנים האחרונות מהחזיה-מצד שמאל, שם הנחתי אותו כשראיתי איך אני מתקרבת לאחוזי התרסקות...קשה לי להאמין שיש אדם שלפני מוות ולא מרגיש צורך להאיחז במשהו. לא אנשים, משהו קוסמי, דתי ולבקש ממנו צאנס...איך אנשים מגיעים למוות בשלווה?והאם זה נכון או שהכול ניסיון שלהם להעמיד תחפושת שעוזרת להם בסופו של יום להתמודד...או שהשלמה היא המילה, האם אפשר להשלים עם הסוף?או עם ההמשל הלא נודע? ואיך בכלל הגענו לנושא הזה...הרי אנחנו בחיפוש אחרי האושר! או שאולי חלק מאושר הוא לדעת לקבל את העתיד החידי שניתן לחזות ולדעת בוודאות שיגיע? אולי ברגע שמקבלים את זה עולים שלב אחד בסולם האושר?
בזמן שבהייתי בשמיים המובילים לאין סוף תהיתי לעצמי האם באמת הייתי יכולה לגור במקום שכזה?איפה שהשמיים בצבע כחול-טורקיז הנראים כאילו יצאו מתוך ציור של ון-גוך. והשלווה-אך השלווה...הרוח מנשבת לי בפנים והאוויר כולכך צלול...אני תוהה לעצמי אם איפ םען אראה בחיים שוב נוף שדומה לזה ואולי כידאי לי לעזוב הכול את כל השיקולים ההחלטות הדילמות, להכיר אהוב ולגדל 50 ילדים ולחיות בשלווה העיוורת...האם זה אושר?זאת השאיפה של חיים מאושרים? או שאולי אחרי הילד הראשון ארצה רק לקום ולברוח....הזריחה מכאן מאכזבת, ציפתי למשהו דרמטי שילוב של צבעים שיסחוף אותי...אבל כמו כולם העדפתי לעמוד בתור ולהרוויח את הטוסט שלי לארוחת הבוקר...מה בעצם המרכיבים שהופכים אדם למאושר?והאם הם נשארים תמיד אותו הדבר?או שאף אדם לא מאושר בחלקו כי תמיד הדשא של השני ירוק יותר?אז למרות הפנטזיות והתקוות המשכתי את מסעי....כנראה איליס ספרינג כבר לא יהייה ביתי המאושר.חזרתי חזרה לעיר....ה"לונלי" מסביר שכולם פה שלווים-חיים בשנטי שלהם...אולי זה מה שאני צריכה...לא קציוניות של שום מקום אבל עדין נגיעה של שלווה...משהו רגוע שישנה את המרוץ שלי עם החיים-המרוץ הזה שכנראה לעולם לא יעזוטב אותי ויגמר...ואולי טוב שכך כי לולא המרוץ אני שוות ערך לזקנים היושבים להם אי שם בפארק ליד הבית הרחוק ממני כרגע כולכך....בזמן הארוחת בוקר הבטתי בשכנים הפוטנציאלים שלי והבנתי שאולי כעת נראה לי שאני יכולה לבלות את כול זמני בבהייה באנשים כולכך מגוונים (בלשון המעטה) אך רוב הסיכויים שכאן לא נטמן רוב הפוטנציאל שלי מהשאיפות לחיים...עיר או לא עיר יש גבול..... השעה 3:30 וגילתי שפיתחתי עמידות לא רעה לאלכוהול...אחרי 4 קוקטילים אני שפויה כמו לפני 4...קיוותי לבריחה מהמציאות בריחה לאושר רגעי שיבוא...אבל כנראה הפעם רק הוספתי לגופי שרק תופח עוד סיבה לגדול בלי שום רווח נפשי...אני מתחילה לתהות עם לטיול הזה שנמצא לא רחוק מסיום יש סיכוי להוביל אותי לנקודת אור בחיים שעוד לא הגעתי?? אז פספסתי את הטיסה, כל דבר לטובה לא?אולי לא? אולי החיים שלי מפה רק יתדרדרו כי לא הייתי על הטיסה? או שאולי מחכה לי משהו ממש טוב בזכות האיחור...למרות שקשה לי להאמין...אז אני תקועה במושבת האסירים עוד קצת...זה אושר?? זה מסע אחרי האושר??זה בית כלא גדול וירוק וקר! ובמהלך הקור הזה גדלתי להיות משהו שכבר עצרתי...משהו שאני לא אוהבת-חשיבה אומללית עצמית,אגואיסטית. באמצע הסרט הרומנטי המטוס התחיל לרעוד....המוות בעיניים התגלה...המחשבה על אנשים שהתרסקו עברה לי בראש...מה קורה בשנים כאלו?איך עושים את זה...איך רואים את המוות בעיניים ואז נפגשים איתו? האם יש דקות שעובר אושר וחיים שלמים כמו סרטון הוליודי? או שהטראומה מהירה...זה הכי מפחיד אותי הצלילה למוות במהירות פתאומים...יום אחד אתה כאן ויום אחר לא...איזה יום...שניה אחת אתה מדמין את הקוקוס בשקיעה מכורבל בשמיכה ו1- שניות אחרי זה אתה מרוסק לחלקיקים שלא ניתן אפילו לזהות אותך! אוי החיים...האם הם רולטה רוסית? או שהכול ידוע מראש? האם אתה בוחר את הגורל שלך אוט שכבר הכול ידוע מראש....האם ניתנת לנו הבחירה החופשית...כי אם ניתנת לנו אז אלוהים לא יודע הכול, אם אלוהים לא יודע הכול איך הוא כל יכול??אני רוצה להמאין שהוא יודע הכול עד הצומת שבה הוא בוחר לא לדעת בשיבל לתת לנו את זכות הבחירה.כמו אב...מגדל, מחנך, ונותן בסוף לבחור את הבחירות שלנו....ומה שלא נבחר הוא יעמוד שם לצידנו...אם אם צללנו למותנו וגם אם טיפסנו על ההצלחה הגבוהה ביותר...אנחנו ילדיו תמיד...אם הייתי יכולה הייתי רוצה לדעת מה עובר לבן אדם בסוף-מה המחשבות האחרונות כשעוד לא יודעים אם הסוף יגיע, אלא כשהסיכוי 70 אחוז למוות...האם עולות החרטות?הרגעים המאושרים?או שאולי חוזים בע"פ נסגרים עם האב הגדול....הבטחות...ואם כן עד כמה רחוק ההבטחה מגיעה...הנפש האנושית כולכך מסתורית, מסובכת ושונא מאחת לשניה...כולכך שונה ובכל זאת כולכך דומה....עוד שעה וטחצי אוציא את הספר ששומר עלי בשנים האחרונות מהחזיה-מצד שמאל, שם הנחתי אותו כשראיתי איך אני מתקרבת לאחוזי התרסקות...קשה לי להאמין שיש אדם שלפני מוות ולא מרגיש צורך להאיחז במשהו. לא אנשים, משהו קוסמי, דתי ולבקש ממנו צאנס...איך אנשים מגיעים למוות בשלווה?והאם זה נכון או שהכול ניסיון שלהם להעמיד תחפושת שעוזרת להם בסופו של יום להתמודד...או שהשלמה היא המילה, האם אפשר להשלים עם הסוף?או עם ההמשל הלא נודע? ואיך בכלל הגענו לנושא הזה...הרי אנחנו בחיפוש אחרי האושר! או שאולי חלק מאושר הוא לדעת לקבל את העתיד החידי שניתן לחזות ולדעת בוודאות שיגיע? אולי ברגע שמקבלים את זה עולים שלב אחד בסולם האושר?