מחשבות מורכבות ../images/Emo168.gif
מחשבות מורכבות בחינת המערכת של מורכב עם ילדיו של בן/בת הזוג תופסת מקום חשוב במערכת ובעצם היא אינה בחזקת הבחירה. ילד, במיוחד בגיל ההתבגרות הוא אישיות בפני עצמה וכך, במקביל למערכת זוגית שבחרנו אחרי חיפושים ובתחושת "סוף סוף מצאנו", אנו מקבלים גם "חברים" שבעצם לא בחרנו בהם באופן ישיר. בדרך כלל אין הילדים נחשפים לקשר מיד, וכאשר כבר יש מקום לחשוף אותם, אני כמעט ולא מכיר מקרה שהבן /בת זוג קמו ואמרו – אני מוותר על הקשר כי הילד או הילדים שלך לא מתאימים לי. אני מתעלם לרגע מהצד השני (הילד) אך ברור שהתמונה סימטרית לחלוטין – הוא מקבל "חבר חדש" שלא בחר בו. אלו הם אנשים בעלי אופי ואישיות אשר בבחירה אחרת (מסגרת צבאית, מקום עבודה, טיול מאורגן וכו'), לא הייתי בוחר אותם כחברים או מעדיף להיות בחברתם ולעביר במחיצתם את השעות הטובות שלי. גם אם הברירות לא בידי, ומדובר במצב שהם היחידים שבנמצא, אני לא משוכנע שתמיד חייבת להיות "כימיה" בין הילדים לבינינו או להיפך. (מה, תכריחו אותנו?) בלהט הזוגיות הנרקמת, ההתלהבות והצורך (העצום), אנו מאוד משתדלים לעשות את הדברים נכון בקבלתם של החברים החדשים כפי שהם, ובנתינה להם (בדרכנו וכהבנתנו). עם הזמן, יורדת ההתלהבות, נותר הצורך, ונולדים המשקעים. אמירה פה, מריבה שם, איזה החמצה והמחסנית התמלאה... הילד (המורכב), במידה רבה של צדק, מרגיש בערך את אותם הדברים. הביאו לו "חבר" שהוא לא אוהב לשחק איתו, הבחור הזה שעד לפני "לא מזמן" בכלל לא ידע על קיומו, פתאום מתערב לו בחיים, מחנך אותו, גר אצלו בבית, מה שקודם היה "החיים הטובים" הולכים ומשתנים לרעתו. לא מתאים לו (לחדש) האי סדר, הכלים בכיור, החברים והנרגילה, והוא בכלל שחקן חיזוק של אמא (או אבא) בכל וויכוח או מריבה. שילך כבר, היה יותר טוב בלעדיו. עכשיו יש לאמא פחות זמן עבורי כי היא כל הזמן איתו, היא אוהבת אותו והוא, המסטול הזה, חושב שבדברי חנופה ונתינה של כל מיני דברים קטנים יקנה את לבי ויסתום לי את הפה... עומד לו המורכב בבית בת / בן הזוג ומרגיש שזה לא מה שהוא התכוון אליו. הילד הזה, שפתאום נהיה למטרד בחייו בהמון מובנים: הוא בכלל לא שלו, הוא כזה כי הוא לא חונך על ידו, אי אפשר להגיד לו כלום והדברים הקטנים והמעצבנים הופכים להיות לחלק מהחי היום יום. לפתע הוא מגלה שזה די מציק לו. הזוגיות המופלאה הפכה לשגרה, בתוך השגרה יש גם חריקות (כמו בכל זוגיות) והנושא הזה של הילד רובץ לו כמו כרית כבדה על ההרגשה. הילד, במקרה הטוב רק נוהג כמנהגו. הוא השתדל בהתחלה, בהדרגה הוא שוכח להשתדל ועם הזמן הוא חוזר להתנהג כהרגלו... במקרה הפחות טוב, נוכחותו של הבן / בת זוג אינו לרוחו והוא נותן לכך ביטוי. פחות מתחשב, פחות נחמד, אחר כל אפילו קצת בכוונה לא נחמד ואז הוא פתאום מבין שביכולתו להשפיע על רצונו של זה לחיות בבית או להתמיד בקשר. כף המאוזנים בין טוב לרע מתחילה לנטות, בעזרתו האדיבה של הילד לצד השני... נוספים, כמעט בטבעיות השפעות מהחוץ: האקס מטפטף קצת רועה כאשר לגרוש/ה טוב, אח"כ הוא מכניס קצת לחצים, מפעיל את הילד (בשלט רחוק), הילד לא לבד במשחק, יש לו אח והם יוצרים ביחד לחץ כפול...ואולי הם שלושה! הילדים של המורכב גם כן בעסק. למה אתה נותן להם ולנו לא, למה אתה לא זמין עבורנו, אתה מעדיף אותם, כל מיני אמירות שאולי לא כולן נכונות, אבל זה מעביד את המצפון שלנו שעות נוספות. פתאום אני נזכר שמישהו התלוצץ באומרו: "למה אנשים מתחתנים?" – כדי שיוכלו לפתור ביחד בעיות שלא היו להם כאשר חיו בנפרד... בעיות, נדמה שהן לא נגמרות לעולם. המחשבות באות והמחשבות הולכות. סיום הזוגיות תביא לסיום הבעיות. מצד שני, יהיו ילדים מורכבים גם בזוגיות הבאה. אולי עם יותר בעיות אולי עם פחות. ואם ברחתי מאלו, זה מעיד עלי שאינני יודע להתמודד ולפתור בעיות בזוגיות, הנה התגרשתי, היו לי כבר שתיים שלוש מערכות קצרות ועכשיו כאשר אני מנסה לבסס אחת ארוכה, אני שוב מפרק את המערכת. אולי אקח לי בת זוג ללא ילדים? אבל אז יש אותה בעיה בינה והילדים שלי, ואם היא תרצה בילדים משלה, ואני כבר לא רוצה ילדים אז היא תלך, ובצדק. אישה לא תוותר מרצון על מימוש חלקה כאם. והזוגיות הזו, שהחלה כל כך טוב, והיו בה כל כך הרבה פנים יפות, לאן הלכו כולם? ומי מבטיח שאמצע שוב אהבה כזו? והגמד הקטן מתרוצץ, בין רצוננו להחזיק בקשר המופלא לבין רצוננו להפסיק את המצב שהולך ורע... אז אני שואל את עצמי, למה צריכים שני מבוגרים ומספר ילדים לשאת את כל העניין, רק בגלל שבני הזוג לא מבינים שהילדים הם לא תמיד חלק מהזוגיות. ובעצם אולי הם לא צריכים להיות. אם הם רוצים וזה טוב לכולם, אז למה לא? אבל אם לא רוצים...אז עדיף שלא. מי אמר ש-"משפחה לא בוחרים".
מחשבות מורכבות בחינת המערכת של מורכב עם ילדיו של בן/בת הזוג תופסת מקום חשוב במערכת ובעצם היא אינה בחזקת הבחירה. ילד, במיוחד בגיל ההתבגרות הוא אישיות בפני עצמה וכך, במקביל למערכת זוגית שבחרנו אחרי חיפושים ובתחושת "סוף סוף מצאנו", אנו מקבלים גם "חברים" שבעצם לא בחרנו בהם באופן ישיר. בדרך כלל אין הילדים נחשפים לקשר מיד, וכאשר כבר יש מקום לחשוף אותם, אני כמעט ולא מכיר מקרה שהבן /בת זוג קמו ואמרו – אני מוותר על הקשר כי הילד או הילדים שלך לא מתאימים לי. אני מתעלם לרגע מהצד השני (הילד) אך ברור שהתמונה סימטרית לחלוטין – הוא מקבל "חבר חדש" שלא בחר בו. אלו הם אנשים בעלי אופי ואישיות אשר בבחירה אחרת (מסגרת צבאית, מקום עבודה, טיול מאורגן וכו'), לא הייתי בוחר אותם כחברים או מעדיף להיות בחברתם ולעביר במחיצתם את השעות הטובות שלי. גם אם הברירות לא בידי, ומדובר במצב שהם היחידים שבנמצא, אני לא משוכנע שתמיד חייבת להיות "כימיה" בין הילדים לבינינו או להיפך. (מה, תכריחו אותנו?) בלהט הזוגיות הנרקמת, ההתלהבות והצורך (העצום), אנו מאוד משתדלים לעשות את הדברים נכון בקבלתם של החברים החדשים כפי שהם, ובנתינה להם (בדרכנו וכהבנתנו). עם הזמן, יורדת ההתלהבות, נותר הצורך, ונולדים המשקעים. אמירה פה, מריבה שם, איזה החמצה והמחסנית התמלאה... הילד (המורכב), במידה רבה של צדק, מרגיש בערך את אותם הדברים. הביאו לו "חבר" שהוא לא אוהב לשחק איתו, הבחור הזה שעד לפני "לא מזמן" בכלל לא ידע על קיומו, פתאום מתערב לו בחיים, מחנך אותו, גר אצלו בבית, מה שקודם היה "החיים הטובים" הולכים ומשתנים לרעתו. לא מתאים לו (לחדש) האי סדר, הכלים בכיור, החברים והנרגילה, והוא בכלל שחקן חיזוק של אמא (או אבא) בכל וויכוח או מריבה. שילך כבר, היה יותר טוב בלעדיו. עכשיו יש לאמא פחות זמן עבורי כי היא כל הזמן איתו, היא אוהבת אותו והוא, המסטול הזה, חושב שבדברי חנופה ונתינה של כל מיני דברים קטנים יקנה את לבי ויסתום לי את הפה... עומד לו המורכב בבית בת / בן הזוג ומרגיש שזה לא מה שהוא התכוון אליו. הילד הזה, שפתאום נהיה למטרד בחייו בהמון מובנים: הוא בכלל לא שלו, הוא כזה כי הוא לא חונך על ידו, אי אפשר להגיד לו כלום והדברים הקטנים והמעצבנים הופכים להיות לחלק מהחי היום יום. לפתע הוא מגלה שזה די מציק לו. הזוגיות המופלאה הפכה לשגרה, בתוך השגרה יש גם חריקות (כמו בכל זוגיות) והנושא הזה של הילד רובץ לו כמו כרית כבדה על ההרגשה. הילד, במקרה הטוב רק נוהג כמנהגו. הוא השתדל בהתחלה, בהדרגה הוא שוכח להשתדל ועם הזמן הוא חוזר להתנהג כהרגלו... במקרה הפחות טוב, נוכחותו של הבן / בת זוג אינו לרוחו והוא נותן לכך ביטוי. פחות מתחשב, פחות נחמד, אחר כל אפילו קצת בכוונה לא נחמד ואז הוא פתאום מבין שביכולתו להשפיע על רצונו של זה לחיות בבית או להתמיד בקשר. כף המאוזנים בין טוב לרע מתחילה לנטות, בעזרתו האדיבה של הילד לצד השני... נוספים, כמעט בטבעיות השפעות מהחוץ: האקס מטפטף קצת רועה כאשר לגרוש/ה טוב, אח"כ הוא מכניס קצת לחצים, מפעיל את הילד (בשלט רחוק), הילד לא לבד במשחק, יש לו אח והם יוצרים ביחד לחץ כפול...ואולי הם שלושה! הילדים של המורכב גם כן בעסק. למה אתה נותן להם ולנו לא, למה אתה לא זמין עבורנו, אתה מעדיף אותם, כל מיני אמירות שאולי לא כולן נכונות, אבל זה מעביד את המצפון שלנו שעות נוספות. פתאום אני נזכר שמישהו התלוצץ באומרו: "למה אנשים מתחתנים?" – כדי שיוכלו לפתור ביחד בעיות שלא היו להם כאשר חיו בנפרד... בעיות, נדמה שהן לא נגמרות לעולם. המחשבות באות והמחשבות הולכות. סיום הזוגיות תביא לסיום הבעיות. מצד שני, יהיו ילדים מורכבים גם בזוגיות הבאה. אולי עם יותר בעיות אולי עם פחות. ואם ברחתי מאלו, זה מעיד עלי שאינני יודע להתמודד ולפתור בעיות בזוגיות, הנה התגרשתי, היו לי כבר שתיים שלוש מערכות קצרות ועכשיו כאשר אני מנסה לבסס אחת ארוכה, אני שוב מפרק את המערכת. אולי אקח לי בת זוג ללא ילדים? אבל אז יש אותה בעיה בינה והילדים שלי, ואם היא תרצה בילדים משלה, ואני כבר לא רוצה ילדים אז היא תלך, ובצדק. אישה לא תוותר מרצון על מימוש חלקה כאם. והזוגיות הזו, שהחלה כל כך טוב, והיו בה כל כך הרבה פנים יפות, לאן הלכו כולם? ומי מבטיח שאמצע שוב אהבה כזו? והגמד הקטן מתרוצץ, בין רצוננו להחזיק בקשר המופלא לבין רצוננו להפסיק את המצב שהולך ורע... אז אני שואל את עצמי, למה צריכים שני מבוגרים ומספר ילדים לשאת את כל העניין, רק בגלל שבני הזוג לא מבינים שהילדים הם לא תמיד חלק מהזוגיות. ובעצם אולי הם לא צריכים להיות. אם הם רוצים וזה טוב לכולם, אז למה לא? אבל אם לא רוצים...אז עדיף שלא. מי אמר ש-"משפחה לא בוחרים".
