מחשבות מציקות ליום שבת. אז אמנם זכיתי

[poseidon111]

מחשבות מציקות ליום שבת. אז אמנם זכיתי

במשרה מכובדת של שר הביטחון, אבל זה לא ממש עוזר לי להבין משהו.

למה אנשים עובדים? אז אני מכיר את שתי האסכולות של האנשים שיענו :
1.כי אני אוהב את העבודה שלי בגלל בלה, בלה, בלה
2.אני שונא את העבודה שלי, אבל צריך לחיות, לא?

אבל האם העבודה היא לא בעצם המכשול הגדול שלנו לחיות את חיינו כפי שאנו באמת רוצים?
ככל שנהיה שם, ככל שנצבור יותר כסף, יהיה לנו פחות זמן להינות ממה שאותו כסף יכול לאפשר לנו.

אני מודע לכך שאין זה פשטני כפי שהצגתי, אך השאלה נותרת:
לו היתה מובטחת לכם אותה משכורת ללא הצורך לעבוד, הייתם ממשיכים לעבוד, או שמתפנים לעשות מה שברצונכם לעשות?
למה?

 

[דאגרוטיפ]

כפרה עליך, אני הולכת להפליא בך את מניפסט

"הזכות לעצלות" או "בשבחי הבטלה". זה לא אני הגיתי, פוס.
אלו הפראנסאווים שידעו כי בבטלה יש מן העשיה הגדולה ביותר.
והיא כה מעייפת. בבטלה אנחנו מאמצים את זה האגוז המרופד.
הוגים אנחנו, ומשכך חייבים אנו בזמן ממושך ככל הניתן ליעד למלאכה.
חכה, חכה.
אני מיד אתפנה לזה.

 

[seelinewoman]

קראת את זה?

 

[poseidon111]

תאמיני לי שלא? עכשיו אתפנה לקרוא זאת. תודה.

 

[דאגרוטיפ]

רגע של הרצנה. אח'כ תקרא גם את: "אלוף בטלות"

http://seri-levi.com/2008/03/01/השכם-השכם-בבקר-על-הספר-אלוף-בטלות/

ואם לחזור למקור המענה שלי אליך,
אז את אותו מניפסט כתב פול לפארג. ספר קטן ומעולה.
הנה לך מקצת על תוכנו ויופיו:
http://www.haaretz.co.il/literature/1.960921

 

[רינתי77]

רק תיקון קטנטן..

חיבורו של לפארג ניקרא " הזכות לעצלות".
" בשבחי הבטלה" הוא שמו של חיבורו של ברטרנד ראסל,
הפילוסוף הבריטי הנודע.

 

[דאגרוטיפ]

את צודקה, מאמי שלי.

אני בכוונה עשיתי חיבור כפארפרזה להאדרת העצלות.

 

[poseidon111]

קראתי ונהניתי, ואז חשבתי: האם להביא דברים

בשם אומרם, אינו סוג של בטלה כשלעצמו? מה דעת הכותב על הדברים? האם מזדהה הוא או שמא חולק הוא? מה הנקודה האישית שמביא הכותב
המלומד לדיון? מה תשובותיו לשאלות שנשאלו?
כעסי, כעסי, זה יפה לך.
מבליט את צבע עינייך.

 

[דאגרוטיפ]

(למרות שהחלקת מחמאה קטנה לגרון בסוף דבריך, אותך לאבא שלי)
ואתה צודק, מקוצר זמן ויכולת להפיק מחשבה שתתורגם לקלידה קוהרנטית
בחרתי להביא את הדברים כהוויתם ממקור אומרם.

ולמרות שאני הרוגה מעייפות אנסה להשיב לשאלותיך:
על אף שבחרתי לעסוק בתחום שאני מאוד אוהבת ודי ברת מזל
בניגוד לרבים אחרים שמתפרנסים מעבודה שאין היא אהבתם הראשונה.
יען, אני מתפרנסת מריקוד.
הייתי שמחה לקבל את אותה משכורת ללא הצורך ללמד.
הייתי שמחה מאוד לרקוד לשם אהבת הריקוד, ולא להעביר את ימיי
בלימוד המקצוע.
ועם זאת, היות שאיני עובדת כרגע ואולי בעיקר בגלל זה
הייתי שמחה מאוד לשוב לסטודיו. לרקוד וללמד ריקוד ולהתפרנס מכך.
גם בבטלה יש מן המיאוס. יש מן חוסר הערך. חוסר התוחלת ומשמעות לחיים.
האם השגרה הכרוכה בעבודה היא העקרית לצקת משמעות לחיינו?
איני בטוחה ואין לי יכולת להעניק לך תשובה פסקנית.
אבל ייתכן שכך השתרש בתודעתנו מינקות. אם נניח ניצוק לחיינו דברים
אחרים מספיק מעניינים שאינם מהווים מקור לפרנסה האם לא יהיה די בהם
כדי למלא ולהעניק ערך ומשמעות לחיינו?
שמישהו יהמר על התשובה.
-
הדבר הנוסף שאותו אתה מתאר הנו המרדף אחרי השגים, אחרי מעמד וכח.
המתורגם לכסף בסופו של דבר. מעטים הם אלו הפטורים מכך.

 

[poseidon111]

היה שווה...

 

[דיבבלעס]

כדי לא להגיע למצב הזה

http://www.youtube.com/watch?v=qi4JeoYSU_w&feature=relmfu

 

[Doctor Goblin]

הייתי עוסק בדברים אחרים, פחות מכניסים

כי בעבודה שלי (ושל מרבית האנשים) אין שליחות אמיתית, אין רווח ישיר לנפש והדמיון שופע ברעיונות שאפשר לתת עימם רווח לנפש ולא רק לתענוגות החיים.

 

[Captain Jean luc]

אם יכולתי לקבל את משכורתי הנוכחית מבלי לעבוד

ככל הנראה הייתי משקיע את מרכז תשומת הלב שלי בלימודים.
לימודים מכל הסוגים החל מהאקדמיה ועד דברים שבא לי לעשות עם הידיים (כל יום צץ משהו אחר שבא לי ללמוד).

אני לא שונא את העבודה שלי , אני טוב בה אבל היא אינה מגדירה אותי בשום צורה
הייתי מוותר עליה כהרף עין לעשות דברים שאני רוצה באמת בהינתן לי יותר זמן.

 

[seelinewoman]

אפרופו מחשבות מציקות

נדמה לי שאתך היה דיון על רציונליות ורגש,
ואני טענתי שרגש ומחשבה באים מאותו מקור, כימי, ביולוגי.
הנה זה, לביסוס:

 

[Aronsona]

בשכונה בה אני גר יש המון טייסים

חלקם הגדול, יצאו לפנסיה בגיל 40-45 בדרגות סגן אלוף, אלוף משנה.
אז הם צעירים ומשכורת מובטחת.
רובם המכריע עושה עם עצמו משהו, תמיד שהם אוהבים. לא תמיד מצליחים אבל יכולים לסגור ולהתחיל מחדש. כיף אמיתי.
אני חייב לעבוד, אני מאד אוהב את מה שאני עושה אבל הייתי שמח לו הייתי עושה זאת ללא לחץ של פרנסה. החיים המודרניים, החברות הבינלאומיות הגדולות שרוצות התקדמות ב"Double Digits" , יוצרות לחץ עצום והיה נחמד להוריד את לחץ הפרנסה משאר הלחצים.

 

[puma141]

היי לכולכם

אני זכיתי בעבודה שהיא משקפת אותי המון לשמחתי
הבעיה הגדולה היא, שעבודה עבור פרנסה-לדעתי ונכונה לי, פוגמת בחופש שלך בגלל המחוייבות להתאים עצמך,
גם אתה עצמאי-לכלל...
או שאתה יכול להיות ואן גוך גאון-שהגאונות שלו וההצמדות שלו לנפש החופשית שלו, גרמו לו לחיות חיים
של אביון. ואם לא אביון או תלוי באחרים..משפחה וכדומה.

אני מסכימה איתך שהעבודה היא המכשול הגדול ביותר בחיים, אבל תלוי למי
לי-כן. יש כאלה שהעבודה מצילה אותם בעיקר מעצמם..סוג של התעסקות, סוג של בריחה ששכר בצידה.
לדוגמה-מר עזריאלי מיודעינו המרושש, קם בכל בוקר בשעה 5 לעבודה!
הוא לא יכול אחרת, כי בזה השקיע את חייו, זו גאוותו, ובעצם כפי שאני רואה את זה-הוא ברח מעצמו כל חייו. נשאר תקוע.

לו הייתה מובטחת לי-ללא סיוע מהמשפחה- משכורת ראויה לכל מה שאני רוצה לעשות בחיי, הייתי עושה-
כ ל ו ם! מהחינה הזו, אבל הייתי חיה כל שניה בקצה.. בקצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצה!
אני משתדלת גם היום, אבל זה אחרת

גם אם הייתה לי משכורת , עדיין הייתי בזמני החופשי לחלוטין, הבלתי תלוי, ממשיכה לעשות את מה שאני עושה עכשיו-אבל ממקום אחר לגמרי..הייתי נותנת ביטוי לכל מה שיש בי בתוכי, ללא תנאים..ללא מגבלות..
בחופש האוליטימטיבי

 

[Anna begins cc]

חד משמעית- הבטלה היא החלק הכיף ביום שלי.

אני מחכה לרגעים האלה, בהם סיימתי את כל המטלות שלי,
ואני יכולה לצאת למרפסת, לעשן סיגריה ולבהות בנוף שלי.
לעולם לא נמאס לי מזה.
ומעבר לזה, ואני אומרת את זה בלא מעט גאווה- לעולם לא משעמם לי עם עצמי. אני יכולה להעביר ימים שלמים לבד ולהיות ממש בסדר עם זה.


אני לא אוהבת לעבוד,
לא זקוקה לזה ולא מעוניינת בזה.
לו הייתי מקבלת משכורת או זוכה בלוטו- הייתי רובצת ללא מעש ברוב שעות היממה..
אני אוהבת מאד את התפקיד שאני משחקת בחייהם של הקרובים אליי
ומהעבודה הזו לעולם לא הייתי רוצה להתפטר.
השבוע למשל הלכתי עם חברה לקנות נעלי כלה, יעצתי לחבר לגבי שירי כניסה לחופה שלו, ארגנתי את מסיבת הרווקות, קבעתי לאחותי תור לרופא שיניים שלי ולחברה אחרת תור לגניקולוג שלי, סדרתי לאבא שלי פגישה עם עורך דין חדש ועשיתי לו סדר בחשבונות הבנק,
ובין לבין עשיתי שיחות נפש עם כל מיני אנשים יקרים לי.
וגם חשבון נפש והסקת מסקנות מאד קריטי עם עצמי.
מבחינתי- מה זו אם לא קריירה?..

אין לי בעיה לחיות את חיי ככה.. עם חברים, עם משפחה, עם עצמי.. לא זקוקה לשום סיפוק אחר מבחינת הקריירה.

http://www.youtube.com/watch?v=3FZtN7T5PXM
(רינתי, אני לא הופכת את זה לשרשור יוטיוב, אבל השיר מתבקש, נו. אל תסתכלי עליי ככה!)

 

[poseidon111]

את נשמעת מאוד אימאית. הרשי לי לשאול אותך שאלה

לא פשוטה:
האם את בטוחה שבכל עיסוקייך, כפי שתיארת אותם, את לא עושה יותר עבור עצמך, מאשר עבור אלו שאת עוזרת ומארגנת עבורם?
אני מתכוון שזה בוודאי ממלא פונקציה אישיותית אצלך, מעבר לעזרה לזולת.

 

[Anna begins cc]

בוודאי, פוס.

הרי אמרתי "אני אוהבת מאד את התפקיד שאני משחקת".
ואני מתכוונת לזה בפה מלא.
מבחינתי ההרגשה הכי הכי נפלאה שיש - זה להרגיש נחוצה.
אין פה איזה אלטרואיזם מופלא או תסביך אמא תרזה,
אפילו לא לרגע.
רוב מה שאני עושה נעשה מתוך אינטרס.
יש לי הנאה גדולה, יש לי רצון לנצל את היכולות שלי, יש כיף גדול כשאני מרגישה שעזרתי למישהו. זה באמת סיפוק מאד מאד משמעותי עבורי.
וכן,
אני יכולה לקטר מדי פעם, ולא אחת אני לוקחת על עצמי הרבה יותר מדי, ולפעמים אני מרגישה קצת שלוקחים אותי כמובן מאליו-
אבל חד משמעית- לא הייתי רוצה או מוכנה לקבל את זה אחרת,
ויותר מזה אומר לך- כשחברים שלי מצליחים להסתדר בלעדיי או עושים משהו מבלי לשתף אותי ואחר כך אומרים לי "לא רצינו להטריח אותך עם זה"- אני מסוגלת להשתגע..

 

[poseidon111]

אני יכול להזדהות עם הדברים שכתבת. גם אני.

ודרך אגב, גם בעניין העבודה, אנו די דומים.