מחשבות על הלידה שהייתה
מזמן לא כתבתי כאן, אבל אני קוראת כאן הרבה ומתעדכנת. לפני 11 חודשים ילדתי בבית-חולים את בני, לידה מ-ז-ע-ז-ע-ת. הגעתי לביה"ח 15 שעות אחרי ירידת המים, ללא צירים. הוצעו לי שתי אפשרויות: זירוז או אשפוז במחלקה כדי לחכות לצירים טבעיים. אני פחדתי נורא להיות במחלקה: לא יכולתי לשאת יותר את המתח, פחדתי שבסוף יהיה קיסרי אם לא תתפתח לידה. בחרתי בזירוז, שלא דגדג כלום במשך יותר מ-24 שעות. סבלתי צירים איומים, ולמרות שעמדתי וזזתי ורקדתי (עם השקית מחוברת באינפוזיה) לא הייתה פתיחה. אחרי 12 שעות של צירים פסיכיים נשברתי וקיבלתי אפידורל. לקח עוד כמעט יום שלם עד שהייתה לידה. לא ישנתי יומיים, רעדתי בכל הגוף מההתרגשות, העייפות, האפידורל (שכבר שיתק לי חצי גוף), הזירוז והאנטיביוטיקה, הקאתי את נשמתי ו... הכי עצוב מבחינתי - לא היה לי הכוח ללחוץ כמו שצריך. אין לי את מי להאשים. המיילדת הייתה מקסימה, הציעה לי את כל התנוחות שבעולם, כל הזמן הרגיעה אותי שאין לה שום כוונה לבצע חתך, הייתה מעודדת ותומכת - אבל אני הייתי סמרטוט. אחרי שעתיים של צירי לחץ ולחיצות כ"כ עלובות בכיתי נורא וביקשתי "שיוציאו אותו ממני". קיבלתי את מבוקשי בדמות לידת וואקום, חתך חייץ שעד היום אני מרגישה אותו ואח"כ: ירידת המוגלובין מטורפת, סחרחורת, דימום... ולמה אני מספרת את כל זה? כי רע לי נורא מהלידה הזאת. יש לי ילד מופלא, אני מאושרת באמהות שלי כמו שלא הייתי מימיי, אני כל יום מודעת לכך שהילד הזה יכול היה גם לא לבוא (טיפולים...), שילד בריא זה לא מובן מאליו, אבל כשאני חושבת על הלידה בא לי למות! ואני חושבת על זה המון. אין לי טענות כלפי ביה"ח. לאורך כל הלידה הם שידרו לי רוגע, ממש לא רצו שאגיע לניתוח, לא איימו ולא הלחיצו, זה לא הם - זאת אני! אני יודעת שיש כאן דברים שלא היו בשליטתי, אבל אני מרגישה שהחמצתי נורא. ועכשיו לשאלה שלי - איך מתכוננים טוב ללידה הבאה? אבל מה אם לא יהיו צירים כמו שקרה לי? מה אם תהיה ירידת מים וזהו? יש לי עוד זמן. אני עוד לא בהריון (בשביל זה צריך אצלי את עזרת הטכנולוגיה...), אבל אני כ"כ רוצה ללדת אחרת. כ"כ רוצה חוויה מתקנת. למה אני עוסקת בזה אין לי מושג, אבל עובדה שזה מטריד אותי.
מזמן לא כתבתי כאן, אבל אני קוראת כאן הרבה ומתעדכנת. לפני 11 חודשים ילדתי בבית-חולים את בני, לידה מ-ז-ע-ז-ע-ת. הגעתי לביה"ח 15 שעות אחרי ירידת המים, ללא צירים. הוצעו לי שתי אפשרויות: זירוז או אשפוז במחלקה כדי לחכות לצירים טבעיים. אני פחדתי נורא להיות במחלקה: לא יכולתי לשאת יותר את המתח, פחדתי שבסוף יהיה קיסרי אם לא תתפתח לידה. בחרתי בזירוז, שלא דגדג כלום במשך יותר מ-24 שעות. סבלתי צירים איומים, ולמרות שעמדתי וזזתי ורקדתי (עם השקית מחוברת באינפוזיה) לא הייתה פתיחה. אחרי 12 שעות של צירים פסיכיים נשברתי וקיבלתי אפידורל. לקח עוד כמעט יום שלם עד שהייתה לידה. לא ישנתי יומיים, רעדתי בכל הגוף מההתרגשות, העייפות, האפידורל (שכבר שיתק לי חצי גוף), הזירוז והאנטיביוטיקה, הקאתי את נשמתי ו... הכי עצוב מבחינתי - לא היה לי הכוח ללחוץ כמו שצריך. אין לי את מי להאשים. המיילדת הייתה מקסימה, הציעה לי את כל התנוחות שבעולם, כל הזמן הרגיעה אותי שאין לה שום כוונה לבצע חתך, הייתה מעודדת ותומכת - אבל אני הייתי סמרטוט. אחרי שעתיים של צירי לחץ ולחיצות כ"כ עלובות בכיתי נורא וביקשתי "שיוציאו אותו ממני". קיבלתי את מבוקשי בדמות לידת וואקום, חתך חייץ שעד היום אני מרגישה אותו ואח"כ: ירידת המוגלובין מטורפת, סחרחורת, דימום... ולמה אני מספרת את כל זה? כי רע לי נורא מהלידה הזאת. יש לי ילד מופלא, אני מאושרת באמהות שלי כמו שלא הייתי מימיי, אני כל יום מודעת לכך שהילד הזה יכול היה גם לא לבוא (טיפולים...), שילד בריא זה לא מובן מאליו, אבל כשאני חושבת על הלידה בא לי למות! ואני חושבת על זה המון. אין לי טענות כלפי ביה"ח. לאורך כל הלידה הם שידרו לי רוגע, ממש לא רצו שאגיע לניתוח, לא איימו ולא הלחיצו, זה לא הם - זאת אני! אני יודעת שיש כאן דברים שלא היו בשליטתי, אבל אני מרגישה שהחמצתי נורא. ועכשיו לשאלה שלי - איך מתכוננים טוב ללידה הבאה? אבל מה אם לא יהיו צירים כמו שקרה לי? מה אם תהיה ירידת מים וזהו? יש לי עוד זמן. אני עוד לא בהריון (בשביל זה צריך אצלי את עזרת הטכנולוגיה...), אבל אני כ"כ רוצה ללדת אחרת. כ"כ רוצה חוויה מתקנת. למה אני עוסקת בזה אין לי מושג, אבל עובדה שזה מטריד אותי.
