rain drop8
New member
מחשבות על העבר והווה *טריגר*
אני זוכרת כילדה שהיה לי חבר דימיוני,הוא הלך איתי לכל מקום ודיברתי איתו כל הזמן,אני לא זוכרת על מה הייתי מדברת איתו,רק שהוא היה ושהרגיש לי בטוח שהיה איתי. שכחתי מזה לגמרי ועכשיו על כשאני יושבת על הספה אצל סבתא שלי, קוראת ספר, זה עלה לי.
הפיצול הזה שאני מרגישה היום,החוסר יכולת שלי להרגיש שייכת,להבין למה אני נמצאת כאן ומה אני קשורה לאנשים סביבי מזכיר לי את הילדות.מצד אחד היה לי את הבית שלי,המקום הבטוח,עם האחים שלי ועם שני הורים שדאגו לי ואהבו אותי ומצד שני היה לי את הבית שלו שהלכתי אליו ואף אחד לא עצר אותי מללכת,אף אחד לא אמר לי שמה שהוא עושה זה לא בסדר ושזה רע אבל בפנים אני ידעתי שזה לא צריך להיות ככה,שהוא לא אמור לגעת בי,אבל הלכתי ושמרתי את זה בסוד,בשקט. הייתי חייבת לחלק את עצמי לכמה חלקים של אני ,של גלי אחרת זה היה יותר מידי.והיום שאני אומרת את השם גלי או כותבת את השם זה מרגיש לי זר כאילו זה לא השם שלי,כאילו אין לי שם. אולי כי גלי שנפגעה היא גלי שאשמה,ששיתפה פעולה איתו,שרצתה את הרגעים האלו של לבד, של משחקי המגע וזה יותר מידי בישביל לשאת,להבין ולדעת שאני אשמה למרות ששמעתי כל כך הרבה פעמים שאני לא ושילדה קטנה לא יכולה להיות אשמה במה שגבר עשה לה.אבל שם בחדר איתו,לא עצרתי את זה אף פעם.אני לא חושבת שאני באמת קיימת,הקול שלי נשמע לי כל כך מוזר ואני לא מצליחה להרגיש אותי מתחבר לאני ועכשיו שאני שוב באנגליה( לעזור לסבתא כי היא חולה)זה עולה יותר חזק,הזרות הזאת ואני מתהלכת על מיכל ריק,עושה דואגת ומטפלת אבל אני לא באמת נמצאת כאן וזה כל כך מתסכל כי אני יודעת שחייבת להיות כאן מישהי אחרת כל זה לא היה נעשה אז למה אני לא מסוגלת להרגיש את זה,להרגיש אותי?
אני זוכרת כילדה שהיה לי חבר דימיוני,הוא הלך איתי לכל מקום ודיברתי איתו כל הזמן,אני לא זוכרת על מה הייתי מדברת איתו,רק שהוא היה ושהרגיש לי בטוח שהיה איתי. שכחתי מזה לגמרי ועכשיו על כשאני יושבת על הספה אצל סבתא שלי, קוראת ספר, זה עלה לי.
הפיצול הזה שאני מרגישה היום,החוסר יכולת שלי להרגיש שייכת,להבין למה אני נמצאת כאן ומה אני קשורה לאנשים סביבי מזכיר לי את הילדות.מצד אחד היה לי את הבית שלי,המקום הבטוח,עם האחים שלי ועם שני הורים שדאגו לי ואהבו אותי ומצד שני היה לי את הבית שלו שהלכתי אליו ואף אחד לא עצר אותי מללכת,אף אחד לא אמר לי שמה שהוא עושה זה לא בסדר ושזה רע אבל בפנים אני ידעתי שזה לא צריך להיות ככה,שהוא לא אמור לגעת בי,אבל הלכתי ושמרתי את זה בסוד,בשקט. הייתי חייבת לחלק את עצמי לכמה חלקים של אני ,של גלי אחרת זה היה יותר מידי.והיום שאני אומרת את השם גלי או כותבת את השם זה מרגיש לי זר כאילו זה לא השם שלי,כאילו אין לי שם. אולי כי גלי שנפגעה היא גלי שאשמה,ששיתפה פעולה איתו,שרצתה את הרגעים האלו של לבד, של משחקי המגע וזה יותר מידי בישביל לשאת,להבין ולדעת שאני אשמה למרות ששמעתי כל כך הרבה פעמים שאני לא ושילדה קטנה לא יכולה להיות אשמה במה שגבר עשה לה.אבל שם בחדר איתו,לא עצרתי את זה אף פעם.אני לא חושבת שאני באמת קיימת,הקול שלי נשמע לי כל כך מוזר ואני לא מצליחה להרגיש אותי מתחבר לאני ועכשיו שאני שוב באנגליה( לעזור לסבתא כי היא חולה)זה עולה יותר חזק,הזרות הזאת ואני מתהלכת על מיכל ריק,עושה דואגת ומטפלת אבל אני לא באמת נמצאת כאן וזה כל כך מתסכל כי אני יודעת שחייבת להיות כאן מישהי אחרת כל זה לא היה נעשה אז למה אני לא מסוגלת להרגיש את זה,להרגיש אותי?
