הריון....והורות (ארוך!!! מאוד)
נושא ההריון הוא פחות משמעותי, חשוב מה שבא אחריו... הריון הוא זמני, והוא נגמר, וכשהוא נגמר, מתחילה ההורות, ופה העניין. בתור אמא לילדה מהממת בת שנה וחצי, אני יכולה לתרום לך מנסיוני. גם אני וגם בעלי באנו להורות מתוך רצון, אהבה ומוכנות נפשית גדולה, וזה בא לידי ביטוי בהמון דברים, והדבר החשוב ביותר, זה ביחס לילדה. היא גדלה בשמחה, עם המון אהבה, וגם אם יש כעסים (ומכיוון שהיא שובבה, יש), מפנימים אותם ולא מראים כלפי חוץ. יש הורים (ואני רואה כאלה), אשר הביאו ילד ללא מוכנות לעניין, מנסים רק להיפטר ממנו כל הזמן (זורקים אותו אצל הסבתא, אצל חברים, מתעלמים מקיומו כאשר יש הורה אחר שמתיחס אליו), אומרים לו "אני אהרוג אותך!" - אני נחרדת כשאני שומעת דברים כאלה. אין ספק שילד מזעזע את המערכת, וגם מעמיד את הזוגיות והאהבה במבחן. ראשית, כשיש לך ילד, פתאום בעלך הוא לא הדבר שאת הכי אוהבת בעולם, והילד אצלך במקום הראשון. אז הוא נעלב... וכועס עליך... וההורמונים שלך משתוללים (זה לא מיתוס!) וכמובן שגם אין סקס איזה חודשיים, אז הוא גם מתוסכל מינית, ואת עייפה, ורוצה רק לישון, ואין לך כח אליו (גם לא לסתם מזמוזים ותשומת לב) - זה מבחינת זעזוע המערכת... מבחינת האמהות - פתאום יש יצור קטן שתלוי בך, ואין לו חיים בלעדיך, ולך יותר אין חיים... נקודה (עד גיל מסוים, לא להבהל) אין כזה דבר לישון עד מתי שרוצים. אין כזה דבר לקפוץ לחברים. אין כזה דבר ללכת לסרט שרק יצא. כל החיים משתנים. אין לך זמן לגלח רגליים! אין לך זמן לראות סרט בוידאו! אין לך זמן ללכת לחדר כושר! ועם כל העודפים מהלידה.. את מרגישה מוזנחת... ותראו מה נהיה ממני בגלל הילד הזה... (כמובן שאני מקצינה ויש נשים שפורחות לאחר הלידה (כמוני), אבל צריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות. אני ויתרתי על כל הדברים הללו מאהבה, ומתוך רצון להיות אמא, ולתת את עצמי לילדה שלי, בלי גבולות ובלי סייגים.) ואז, לאחר לילה של בכי, כשאת כבר רוצה לזרוק אותו מהחלון, ובעלך לא טרח לקום איתך ולעזור לך (כי למה ששניכם תקומו? מספיק שאחד יקום).... ואז הוא יונק. ואז הוא מחייך. ואז הוא בוכה בלילה, וכשאת קמה אליו הוא נצמד אליך ונרגע. ופתאום בידיים של סבתא הוא נורא בוכה, ונרגע רק כשאת לוקחת אותו. פתאום בטיפת חלב אומרים לך איך הוא מפותח. וברחוב עוצרים אותך כדי להסתכל על הנסיך בעגלה ולהגיד כמה הוא יפה (טפו טפו טפו...) ופתאום הוא מזהה את אבא, ומחייך אליו ומתחיל למלמל.... יכולתי להמשיך פה עוד הרבה, יש לי ילדה בת שנה וחצי, ושנה וחצי של חוויות... ולסיכום הענין (מי ששרדה עד כאן...) הורות זה קשה. הורות זה הקרבה. הורות זה פשרה, וזה בא על חשבון הזוגיות. אבל ההורת ממלאת אותך, נותנת לך "תואר" של אמא, את מקבלת כ"כ הרבה, יש סיפוקים נהדרים, את מגלה צד חדש שלך, צד חדש של בעלך - וזה גורם לך קצת להתאהב בו מחדש.... בקיצור - היתרונות עולים אינספור על החסרונות, וזה ממש ממש שווה את זה. אבל - צריך להגיע להורות מתוך רצון, מתוך הבנה על ההקרבה שבעניין, מתוך חוסר אגואיזם מוחלט, ועשות תיאום ציפיות. לא יתכן שבעלך יחשוב שהבאת ילד כרוכה רק ביצור נוסף שמסתובב בבית. הוא צריך להבין שהוא צריך להיות חלק מהעניין, הוא צריך להבין שהוא צריך לעזור לך, והוא צריך להבין אותך, ולדעת שכבר לא תהי אותו בנאדם, שהוא כבר לא יהיה מספר 1 אצלך. וברגע שזה ברור לכולם - יאללה, לעבודה. ואגב - אל תתני לנושא החברים לגרום לדחיית העניין, הם בכלל לא צד בסיפור. גם לא ההורים שלכם. זה לחלוטין עניין שלך ושל בעלך. מצטערת שיצא ארוך, אבל היה לי המון מה לכתוב בנושא.
